אוסי

TREE
אודי רשם על הלוח בפינה השמאלית ששמורה להודעות שביום שישי הקרוב בשעה חמש עולם מוזמנים אליו לבית למסיבה. אוסי חייכה בשמחה ואז סתמה את שתי האוזניים בגלל השאגות האיומות של הבנים שהקריאו את ההודעה. אחרי מסכת השאגות הם חזרו להתחרות מי מצליח לירוק בוטנים לפח ממרחק של שלושה צעדים.

אוסי שחררה את אזניה והעיפה בהם מבט אחרון. כל הבנים בשכבה היו מגוחכים. כולם חוץ משניים.
אבי, עם העיניים החולמניות עם הריסים הארוכים, כמעט כמו של האח הקטן שלה. שתמיד קיבל את הציונים הכי טובים בכיתה. בחזרה האחרונה  לטקס יום הזיכרון שניהם עמדו שעות בחזרות על הבמה והמציאו סיפורים על שטויות. בכל פעם שאחד מהם הפסיק את הסיפור – השני המשיך אותו, וכל מי שעמד לידם צחק. אבל אבי כנראה היה מאוהב באפרת כמו כל הבנים.
יותם היה שונה לגמרי. ליותם יש עיניים כחולות צוחקות עם חיוך תמידי בעיניים ותלתלים זהובים, הוא ספורטאי מעולה וכולם היו חברים שלו. הוא לא תלמיד כל כך מוצלח, אבל גם לא הכי גרוע. אוסי ישבה אחריו בכיתה, ובשיעורים משעממים במיוחד, כשהמורה לא שמה לב, היא היתה דוחפת לו את הכסא קדימה, רק קצת כל פעם, עד שהבטן שלו היתה מגיעה לשולחן – כשהוא הגיע למצב שאי אפשר היה לנשום הוא היה מרחיק את הכיסא ברעש גדול – והכל היה מתחיל מחדש. היא היתה מעבירה לו את התשובות במבחנים על פתקים קטנים. כיותם היה מחייך אליה חיוך קטן בעיניים כחולות היא לא תמיד חייכה אליו חזרה. רק זה חסר לה שהבנות יתחילו לרכל עליה.

לפני המסיבה אצל אודי ביום שישי, היא חפפה את הראש עם השמפו של אמא, היא סרקה אותו שוב ושוב עד שהוא קיבל זוהר של שחקנית קולנוע. היא חייכה אל המראה, היא אהבה את העיניים שהביטו בה חזרה, עיניים נוצצות כמו אבני חן קטנות, המצח הגבוה הוסיף להן מימד חולמני, והשיער הכהה הדגיש את העור הבהיר. אבל כמו תמיד היא דימיינה איך האף שלה הופך להיות פתאום צר וסולד, ואיך היא תראה שכבר תהיה לה חזיה, אפילו קטנה – משהו שאפשר לקרא לו התחלה, שמשאיר פס לרוחב הגופיה כמו אצל מירב. ואולי יום אחד יתרחש נס והשיער שלה יפסיק להיות נפוח ויהפוך להיות חלק-חלק כמו של אפרת…

היא נזכרה שאפרת אמרה לה פעם שהיא אוהבת את הגוף שלה כמו שהוא, ובכלל לא אכפת לה שיש לה ירכיים וטוסיק שמנמנים, כי זה הגוף שלה. ובכלל, היא אף פעם לא נגעלת מעצמה. אפילו לא מקיא או מנזלת, כי זה של הגוף שלה. אוסי נעצה מבט נוקב במראה. מבט שרואה את כל הנמשים והשערות המיותרות בגבות. טוב, זאת לא חכמה, אפרת פשוט נולדה יפה, אבל אולי זה לא נורא שהיא לא כזאת יפה, היא לא רצתה להיות מלכת הכיתה. היא לא רצתה שיסתכלו עליה כל הזמן כמו שמסתכלים על אפרת. היא רצתה יותר זמן לחשוב על מה שהילדים אומרים, ככה היא לא צריכה להגיב על כל דבר, ולהיות במרכז כל היום.

אוסי בחרה את המכנסיים השחורים הצמודים ואת החולצה החדשה עם הפסים הרכים. אפילו את השרשרת עם הלב שהיא קיבלה מסבתא במתנה היא זכרה לענוד. היה נדמה לה שהיא ראתה דרך החלון משק של כנפיים לבנות, אבל לא היה לה זמן להציץ ולבדוק אם אלה המלאכים חולפים בשמיים.

בדרך למסיבה, היא עברה דרך הבית של  אפרת וקראה לה מלמטה, כמו תמיד. שאפרת הציצה דרך המרפסת בקומה שלישית והגיעה תוך כמה דקות, לפני שהיא שילבה את היד שלה ביד של אוסי היא זיהתה בחיוך שלה זיק של אישור בעיניים שהיא נראת טוב היום. אוסי הרגישה איך החשש מתפוגג והביטחון ממלא לה את הלב ואת הבטן. גם אפרת נראתה די טוב, השיער שלה היה חלק יותר מהרגיל והשמלה שהיא לבשה הבליטה את העור החלק שלה. אבל אפרת נראת טוב גם אחרי טיול שנתי בשיא החום, כשכולם עולים לאטובוס מזיעים עם השיער דבוק למצח – היא נראת כאילו היא בדיוק יצאה ממקלחת. אפילו אחרי לילה במסיבת פיג'מות כשכולם קמים פרועים עם עיניים כמעט עצומות – היא מתעוררת בחיוך כאילו היא בדיוק התעוררה משנת יופי. החיים לא משאירים עליה שום סימן…

"רציתי להביא לאודי את התקליט החדש של בו.ני.אם, אבל אבא שלי לא הרשה להוציא אותו מהבית" אפרת אמרה באכזבה
"אודי תמיד מספר שהאח הגדול שלו רוצה להיות די.ג'י? אז אנחנו בטח מסודרים עם מוזיקה טובה. מזל שהורידו לך את הגבס אתמול. תוכלי לרקוד היום"
"נראה שכן. אני מרגישה אותה אבל זה לא נורא"
במסיבת הכיתה הקודמת אפרת ישבה בצד עם גבס עד הברך. כל שנה יצא לה לשבור רגל.

אוסי טיפסה וקפצה על החומה הלבנה שהקיפה את הבניין של אודי, כדי לקצר את הדרך לבית של אודי. היא חיכתה לאפרת. זה תמיד לקח לה זמן, ואז אוסי שמעה חבטה.

"אחחחח… אח, הרגל… אוי, זה כואב." אפרת התיישבה על העפר עם הבגדים יפים שלה.

"אויי, אפרת? את בסדר?  אוסי התיישבה ליידה. היא הסתכלה על הרגל הימנית שהיתה בגבס עד אתמול והיה נדמה לה שהיא מתנפחת. היא הרגישה פתאום שרגל ימין שלה גם כואבת נורא. מסכנה אפרת, כבר לחזור לכאבים ולגבס… איך הן לא חשבו על הרגל שלה לפני הקפיצה. עכשיו היא גם לא תגיע למסיבה.

השיער הארוך של אפרת כיסה לה את הפנים. היא קפאה לכמה דקות.

אוסי חכתה לדמעות. "אפרת, מה את מרגישה?" הקול של אוסי היה חלול מדאגה. היא נסתה לראות את המבט של אפרת ולא הצליחה. היא לטפה לה את הכתף בלי לשים לב ונעמדה "טוב, אני הולכת לקרא לאמא שלך. אל תדאגי, היא תדע לבדוק אם יש לך עוד פעם שבר, היא אחות בבית חולים… בעצם, אולי שאני ארוץ דווקא לבית של אודי – הוא יותר קרוב, ואז אני אתקשר לאמא שלך? אפרת? תוכלי לחכות פה כמה דקות?"

אפרת הרימה את הפנים "סת…ם. צוחקת איתך… זה רק כאב לרגע ונרגע. נראה לך שבא לי עוד פעם על רגל שבורה?" היא התחילה לצחוק.

אוסי הזעיפה גבות בחשדנות "יופי. זה ממש מצחיק. אני נבהלתי באמת! כבר דימיינתי את הפנים של אמא שלך"

"אני גם נבהלתי. זה כאב קודם ועבר. אוסי, את חברה אמיתית!" אפרת צחקה.

"עם הרגליים שלך יותר טוב שנלך בדרכים בלי קפיצות" אוסי דברה בקול כועס, אבל לאט לאט חיוך התפשט לה על הפנים. "בפעם הבאה אני חושבת שאת יכולה ליפול גם עם כמה פרכוסים – זה יהיה קצת יותר דרמטי"

פתאום נשמעה תופי בס חזקים מכיוון הבית של אודי. שתיהן יישרו את הבגדים ואת השיער והתקדמו לכיוון הרעש שלובות ידיים.