הנה אני מתחילה. שוב.

בגיל 40 פלוס, ובלי שום רקע טכנולוגי מצאתי את עצמי מקימה סטארט אפ, ובמקביל, מתגרשת.
כל אחד מהדברים האלה בנפרד הם חתיכת רכבת הרים שאינה מיועדת לבעלי לב חלש – לעשות את שניהם ביחד, זה כנראה סוג של שיגעון.
התקופה הזו על שלל הסתעפויותיה, הרימה אותי גבוה וריסקה אותי לחתיכות. בדרך למדתי, ואני לומדת על עצמי ועל החיים כל יום משהו חדש.
בהרבה רגעים של לבד, ושל צורך בהכוונה או השראה נפגשתי עם הרבה אנשים וקראתי לא מעט, אבל היה חסר לי משהו, מישהו, יותר נכון מישהי – שמבינה מה אני עוברת. ממש מבינה.
סטארט אפ זה תחום קשה, כל ילד יודע. זו בחירה שדורשת אומץ, אופטימיות כמעט חסרת תקנה, ונכונות לשלם מחיר אישי גבוה.
זו הסיבה שעל אף מיליוני רעיונות טובים – לא כולם מעיזים ללכת במסלול הזה, ונשים, עוד פחות.
כך גם גירושים.
אז כמישהי שעשתה את שניהם באותה השנה – אני מרגישה שיש לי לא מעט להגיד, והדרך שלי להגיד, היא לכתוב. מאז ומעולם.
במהלך השנה הזו מצאתי את עצמי משתפת הרבה פחות מהרגיל ברשתות החבריות. הטקסטים השנונים, הציניים והנושכים שלי, נשארו בתיקיות פרטיות במחשב, ורובם לא ראו אור. על אף שהרגשתי צורך לכתוב אותם, על אף שעל המעט שכן פרסמתי קיבלתי פידבקים עוצמתיים שהביעו תמיכה, ולא מעט הודעות פרטיות על כך שאני נותנת השראה.
אבל חשיפה כזו היא בחירה שלי, לא תמיד של סובבי, ולכן, השתמשתי בה במשורה.
אבל הצורך לכתוב, לתעד, לנתח, לשתף והאפשרות שהמילים שלי, והדרך שלי יכולה להקל במשהו, איכשהו, למישהי את המסע שלה – לא מרפים.
אז אחרי שהנחתי בצד את החששות האחרונים מחשיפה, וגם את סימני השאלה של ״את מי זה באמת מעניין״ – אני עושה את מה שמסתבר שאני עושה הכי טוב בשנים האחרונות – וזה פשוט ללכת על זה…
אז אני מתחילה בלוג. קצת אישי קצת מקצועי, מיומנה של ילדה גדולה בארץ הסטארטאפ, כזו שמרגישה חובה מוסרית לשקף את המציאות בדיוק כפי שהיא לטובת נשים אחרות שנמצאות בצומת דומה, כאלה שמרגישות שצריכות הכוונה, או סתם הזדהות, בתקווה להמשיך ולתת השראה.
אני מתחילה בקרוב, מקווה להצליח להתמיד בקצב פוסטים סביר, כי החיים – אתם יודעים…
ובנתיים, כשאני מתחממת על הקווים – אני מזמינה אתכם להירשם ולעקוב כדיי לקבל עדכונים.

מחכה לכן ולכם.
בנתיים, חג חירות שמח. כי אין על חירות. ואין על התחלות חדשות.
אני.