קטע מהחיים

"זה יקח לה עוד הרבה זמן?" הוא זרק לאוויר בעודי יושבת במושב האחורי של האוטו.
"לא, לא.." עניתי, למרות שלא באמת שאלו אותי.
"אם היא לא תחזור בדקות הקרובות אני נוסע!" הוא הכריז.
שתקתי.
פחדתי לדבר, כדי לא לעצבן אותו עוד יותר, הוא עוד עלול לנסוע באמת.
"זהו נמאס לי" הוא מלמל והכניס את הרכב להילוך.
"לא אבא!" אמרתי בקול מתחנן, "היא חולה, היא הלכה לרופא, אתה יודע את זה, אולי יש תור ארוך, או חדשות רעות, למה אתה לא יכול פשוט לחכות?" חשבתי לעצמי ולא העזתי לומר בקול.
הבית שלנו במרחק 3 דק נסיעה ובכל זאת. האוטו התרחק ואני בהיתי בחלון האחורי, היה חושך וטיפות קטנות של גשם טיפטפו על החלון. ראיתי את מבנה קופת החולים מתרחק וקיוויתי שאולי היא תצוץ ברגע האחרון ואני אצעק "תעצור, תעצור, היא באה" אבל היא לא.
דמעות זלגו מעיניי. הייתי בת 8 ולא הבנתי איך בנאדם מבוגר יכול להיות כל כך חסר רגישות.
אחרי זמן שהרגיש לי כמו נצח היא נכנסה הביתה, היא לא הייתה מופתעת או עצובה.
ככה נראו חייה.