הסערה והקור המקפיא שבחוץ אפיינו בשבוע שעבר גם את המתמקדת שהגיעה לקליניקה: סחופת דמעות, עולה על גדותיה, מוצפת ומותשת צנחה על הכורסה הרכה.
הדמעות המשיכו לשטוף כשאמרה שהיא לא יכולה יותר. לא יכולה יותר לקמול במקום העבודה שלה, לא יכולה לעכב עוד את הרצון שלה לפרוץ, לצמוח, להקים עסק משלה, לעשות מה שהיא אוהבת. ואז הופיע הקור, מתפשט באחת בכל גופה. אפילו האוויר שנשמה היה קפוא. פחד. פחד מוות מצמית, מקפיא ומשתק. הפחד מלקחת סיכון גדול כל כך, שאת תוצאותיו לא תשרוד. פחד שהגיע במלוא עוצמתו כשהרגיש שעוד רגע היא מדלגת מעליו, כי לעומתו עמד דחף גדול, עוצמתי, חם וממוקד, דחף לשינוי. ההצפה היתה תוצאה של העימות ביניהם: כל איתני הטבע השתוללו בתוכה, הסערה בחוץ התגמדה לעומת הדמעות שזלגו בלי יכולת לעצור. המלחמה הזו, לחיים או למוות, איימה להטביע אותה.
אז היינו איתה, עם המלחמה בין הפחד לדחף. נשמנו, ולאט ובזהירות, מתוך התחשבות ועדינות בכל אחד מהם, בלי לדחוק במי מהם או להעיף אותו לכל הרוחות, הקשבנו גם לרצון לפרוץ ולהגשים, וגם לפחד המקפיא.
לאט לאט השתנה מערך הכוחות: עכשיו היא היתה גדולה מספיק כדי להתבונן בהם, כדי לתת להם תשומת לב, כדי לומר להם שהם יכולים להפסיק לריב, היא כאן, מקשיבה לכל אחד מהם, מוכנה לתת את כל הזמן שנדרש כדי שכל אחד מהם ירגיש טוב יותר, יחדד את מה שהוא זקוק לו כדי לנוע קדימה. הסערה שככה, והמים הפסיקו לזרום ולאיים להציף אותה. השביל שיש ללכת בו בצבץ מתוך השקט החדש שצמח שם.
***
במקור הפוסט הזה נגמר כאן. כשעבר לקוראת ייצוגית היא שאלה מייד: ומה היה הלאה? האם התקווה הצליחה לנצח את הפחד, כמו בשלטי הבחירות?
כי אנחנו נורא רוצים סוף טוב. ורצוי עכשיו. עדיף אתמול. כל כך אנחנו רוצים להגיע כבר לנקודה שבו אנחנו מגיעים להחלטה, מוצאים אהבה, נפטרים מהכאב. כל כך אנחנו רוצים שלרוב אנחנו מדלגים על התהליך, דוחקים איזה מהקולות שנשמעים בתוכנו לקרן זוית, משתיקים אותו כדי שנוכל לנשום לרווחה. נדרש הרבה אומץ כדי להקשיב לכל מה שמתחולל בתוכנו ולתת לדברים לצמוח מתוך ההקשבה. נדרש זמן.
באותם שלטי בחירות נאמר גם שבערך 67% מאיתנו בעד הסדר מדיני. לא 90%, אפילו לא 80%. הכוחות כמעט שקולים. כדי להגיע להסדר מדיני פנימי נדרשת עבודה.
***
אז נעים להכיר, התמקדות
כשמבקשים אותי להסביר מה זה התמקדות אני נתקעת, וכל המילים שלי שבדרך כלל עובדות יפה מרגישות חיוורות ולא מדוייקות, לא מתחברות יחד לכדי החוויה.
כי התמקדות (פוקוסינג, Focusing) זה גם אורח חיים, וגם עבודה עצמית מתמדת, וגם שיטת עבודה עם אחרים, מבוגרים וילדים. ההתמקדות היא תשומת לב עמוקה פנימה, לתוכנו, ולזולת. הקשבה אמיתית, נקיה, מקבלת. דיאלוג פתוח עם כל מה שיש שם. גם אם זה כאב, או יסורי מצפון או ביקורת עצמית. או פחד מוות. ההקשבה למה שכואב שם או פוחד או כועס, מניעה שינוי, מבפנים. את ההקשבה הזו אפשר לתרגל וללמוד, ולקחת הביתה, פנימה.
***
אפילוג: השבוע היא סיפרה שהיא איתם כל הזמן: מקשיבה היטב לפחד כשהוא מרים את ראשו, שמה לב לדחף שרוצה כבר להיות במקום אחר. ושהלכה ופתחה תיק במס הכנסה וקבעה פגישה עם יועץ עסקי.
אז יש סוף טוב אי שם בהמשך השביל. הוא בדרך.
מקדישה לה את השיר היפהפה והאופטימי של רחל שפירא, "השכם השכם בבוקר"
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים.
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.
אחר כך עלתה השמש מול עיננו הלאות
והאירה באור חדש את הקור והבדידות
וכל מי שהיה שם יכול היה לראות
כמה אותות קטנים חמים של ידידות.
אחר כך הלכנו יחד מול השמש העולה
שהאירה את עולמו של כל איש באור חדש,
הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה
מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש.
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו.
הפקרנו את פנינו לרוח הקרה,
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.
אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים
והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים,
לאט לאט למדנו שוב להבחין
בכח המופלא של החיים.
אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים
והאירה באור חדש את האימה והתקווה,
וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים
בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.
ענת
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות בניו יורק
תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים, קורס התמקדות בבית וסדנאות התמקדות להורים
0544.527584