איך הפכתי להילרית במשרה מלאה

בחורה עם מחשב נייד

אם מישהו היה אומר לי שאני אהיה הילרית כשהייתי קטנה, הייתי כנראה צוחקת לו בפנים.
לא רק על המחשבה שאני אטפל במישהו, אלא גם על זה שאין מצב שהילינג בכלל קיים.
בגדול, התייחסתי לכל העולם הרוחני הזה כאחיזת עיניים ובולשיט אחד גדול.
מבחינתי – מה שלא היו לו הוכחות (ורצוי כאלה שרואים בעיניים), לא היה קיים.

אז איך בכל זאת התגלגלתי ומצאתי את עצמי עמוק עמוק בתוך העולם המיסטי הזה, מטפלת באנשים רק באמצעות המחשבה?
אפשר להגיד, שממש במקרה,
אבל האמת, שאין מקריות בכלל.

כילדה, תמיד סיקן אותי לראות מה קורה מתחת לפני השטח, מה מסתירים אנשים מתחת למסיכה שהם שמים על עצמם.
תמיד רציתי לדעת מי האדם באמת.
כחלק מזה נמשכתי ולמדתי גרפולוגיה ואת גלגל המזלות, כדי להגיד עוד משהו על מי שעומד מולי, גם בלי להכיר אותו.
כל זה השתנה כשניסיתי להוכיח שקלפי טארוט זה שטות אחת גדולה.

קריאה בקלפים תמיד נראה לי כמו משהו תלוש מאוד. מהדברים האלה שעוסקים בהם רק רמאים ושרלטנים.
ולכן כשחברה הביאה לי ספר וחבילת קלפים, מייד רציתי להוכיח שזה בחיים לא יעבוד, שכמה קלפים אקראים לא יכולים להגיד כלום. בטח לא לחזות עתידות.
אז כמו חוקרת טובה שקדתי ולמדתי מה אומר כל קלף ואיך לקרוא, והתחלתי לערוך ״ניסויים״ על כל מי שהסכים להתנסות.
ההיענות היתה גבוהה. מסתבר שכל מי שבסביבה רצה לדעת מה אומרים הקלפים על העתיד שלו.
ואני – הייתי זאת שלא מאמינה.
איתגרתי את עצמי וביקשתי ממי שקראתי לו בקלפים, לא לשאול אפילו שאלה. כי אם לא יגידו לי כלום, אני אוכיח את הנקודה.

התבדתי.
יכולתי, גם יכולתי להגיד מהקלפים לא מעט.
וגיליתי להפתעתי שהמטרה היא לא קריאת עתיד, אלא שיקוף של ההווה והאופי של האדם. ודרכם אפשר לדעת, לא מה יהיה, רק מה יכול אולי להיות.
בקיצור – הופתעתי בגדול.

שנים עברו והקלפים הפכו לחלק בלתי נפרד ממני. עד להודו הגעתי איתם.
ושם פגשתי בחור הודי צעיר, ששינה את חיי.
הוא סיפר לי על התרבות שלו, על תורת האיורוודה שלמד מסבתא שלו, על קריאה בכפות ידיים וריפוי באמצעות מגע.
קריאה בכפות ידיים?! מה???? גם אני רוצה!
ומה זאת אומרת ריפוי בנגיעה? אני רוצה הוכחה.
אז קיבלתי. הוא ריפא אותי בנגיעה. כאבי בטן לא מוסברים שליוו אותי כל החיים עברו בנגיעה.
והוא אמר לי – גם את יכולה.

ואם כל זה לא מספיק – פגשתי עוד הודי שקרא לי את המחשבות! בלי להכיר אותי בכלל!
בלי שדיברתי איתו דקה!
הוא ידע הכל על החיים שלי, על האופי שלי, על החברים והמשפחה.
את זה אני חייבת לעשות! אמרתי לו חצי המומה.
את לא יכולה, הוא אמר לי
ואני לעצמי אמרתי: אם הוא יכול – גם אני רוצה – ויכולה.

חזרתי לארץ בשנת 2006 עם שלוש מטלות ונכנסתי לעובי הקורה.
למדתי קריאה בכפות ידיים וקראתי לכל מי שרק רצה, עד שקראתי בצורה ממש טובה.
התחלתי ״לקרוא״ אנשים באמצעות צבעים, לחדד את ההקשבה למחשבות, לבדוק עד כמה אני יכולה.
מפה לשם – האנשים שסביבי התחילו לקרוא לי מכשפה…
במקביל הצעתי למי שרוצה, לנסות להעביר מעליו ידיים ולעשות הילינג.
התוצאות היו מפתיעות, ועדיין – לא חשבתי שזה משהו שאני אעשה במשרה מלאה.

השתעשעתי לי ככה עם היכולות שלי, חלק ברצינות, חלק כבדיחה,
עד שנאלצתי להשתמש בהם במלא הכוח, כשלא היתה לי ברירה.
אור נולד לי בדצמבר 2015, ילד צחקן ונפלא, שהפסיק לאכול בגיל 4 חודשים ורזה ורזה.
ישר ידעתי שלרופאים לא תהיה פה תשובה.
גידול במוח, היתה האבחנה. וחודש לחיות. מקסימום חודשיים. ואם זה קורה – תגידו תודה.

הרפואה לא יכולה? אין בעיה. אני לא מוותרת, אני יכולה.
ואכן לא ויתרתי. עשיתי כל מה שאני יכולה.
נלחמתי ונזכרתי, למדתי תוך כדי עשייה.
קשה לי להעביר ולהסביר איזה טרוף זה היה.
פשוט ידעתי שאני חייבת לעשות בשבילו כל מה שאני יכולה.

אז בהתחלה שמתי מעליו ידיים – וחודש עבר.
עזרו לי עוד שתי הילריות. לימדו אותי וטיפלו בו במקביל. ועוד חודש עבר.
לאט לאט התחלתי לראות דברים תוך כדי.
ראיתי את מבנה המוח, את חוט השידרה
ראיתי דברים שבחיים לא הייתי מאמינה.
למדתי לטפל ברגש. לטפל בתודעה.
למדתי על הקשר בין הגוף לנפש ואיך מגיעים למקור של המחלה.
למדתי לשחרר את הפחד מהמוות, את הפחד מהלא נודע
למדתי שכדי לרפא צריך לקבל גם את החולה וגם את ה״רע״
וכך עברה לה שנה.
למדתי לתקשר, לטפל בלי מגע. בלי לשים ידיים בכלל, בלי שום עזרה.
תיקשרתי עם אור בלי מילים. למדתי לחבר מחשבה למחשבה.
למדתי לדבר עם ה״מדריכים״. למדתי חלק גדול ממה שהייתי צריכה.

ותוך כדי הבנתי, שזאת אני. אני הילרית. ואני צריכה להשתמש בכל מה שלמדתי ולעזור לכל מי שאני יכולה.
הבנתי שאור לא הגיע לפה סתם. בין השאר הוא הגיע ללמד אותי.
וכך עברה לה עוד חצי שנה.

אז נתנו לאור חודש לחיות, והוא חי שנה ושלושה חודשים יותר. (זה מאוד נדיר לחיות עם גידול במוח כל כך הרבה זמן, בבית, בלי שום עזרה רפואית ובלי שום תרופה).
הוא עזב את הגוף בגיל שנתיים בדיוק, 5 ימים אחרי שאח שלו נולד.
וככה מצאתי את עצמי הילרית.
במשרה מלאה.
מעבירה את המורשת של אור לכל מי שאני יכולה.

לא למדתי בשום קורס. למדתי מהחיים עצמם. כי ככה זה שאין ברירה.
אני כבר לא קוראת בקלפים ולא בכפות ידיים, כי אני לא מרגישה שאני צריכה.
מגיעים אלי אנשים שרוצים להבריא ועושים דרך מופלאה.
בלי שום הוכחות ובלי שום מדע
בלי שום הסבר הגיוני שאני יכולה לתת, אני פשוט עושה מה שאני מרגישה ויכולה.