כדיי להבין מה זה אומר בעצם, מאה אחוז אבא, ולהבין במה הולך להתעסק הבלוג, צריך להתחיל מההתחלה, מהרגע הראשון שפיצי הקטן הגיח לאוויר העולם מרחמה של הפונדקאית המיוחדת והמדהימה שלנו, קארי. זה היה בבוקר של יום חמישי,3.1.19, השעה הייתה 11:30 והשמש הציצה מבעד לעננים בבית החולים סיינט לוק בעיר סו סיטי אשר באייווה, ארה"ב.
קארי, כמו אדם שעושה טיפול שורש מעיק, דחפה את פיצי מתוכה אל אוויר העולם כשאני והברזילאי עומדים בצד בהלם, מכל מה שאנחנו רואים. האחד אוחז בנייד כדיי לצלם תמונות, השני אוחז בנייד אחר ומצלם וידאו. פתאום אנחנו רואים את הראש, ואז כתפיים ופתאום, כל הגוף שלו מרחף באוויר (בעזרתה האדיבה של הרופאה שלנו, טודט כמובן). הבכי, שלימים הפך להיות צליל שמביא אותי לחוסר סבלנות מאפס למאה, היה כמו מוזיקה לאוזניים והרגשתי שאני מתמלא באושר עילאי, דבר שעד לאותו רגע בכלל לא ידעתי מה הוא אומר.
הברזילאי הביא את המצלמה לאחות המיילדת ועבר לפרונט, על מנת לחתוך את חבל הטבור ואני המשכתי לעמוד בצד, נרגש ונרעש, מחכה להחזיק בידיים שלי את הייצור המקומט והצורח הזה, שהוסיף לי את הטייטל הכי שווה בעולם, "אבא".
אחרי שחבל הטבור נחתך, התיישבתי על כורסה חומה המרופדת בעור בגוון חום כהה, פתחתי את חלוק הרחצה התואם שלי ושל בעלה של קארי (הברזילאי לבש חלוק שתואם את של קארי), האחות הביאה את הייצור הזה והניחה אותו בחיקי ועטפה את שנינו בחיתולים עם טביעות אצבעות של תינוקות וכך, לאט לאט, הייצור הקטן נרגע, הפסיק לצרוח והתחיל לנשום לאט, ברוגע, בזמן שאני מביט אליו, ואז אל הברזילאי שרכן לידי, אל בעלה של קארי שצילם את הכל בוידאו, אל קארי ששכבה מחוייכת והביטה אלי באהבה, אל האחיות והרופאה ואל העולם והקירות וחיפשתי אישור לכך שאני לא חולם. שזה באמת הגיע. שהדבר הלח שהצמידו לי לחזה הוא באמת שלי, והוא באמת תינוק אמיתי שנשאר איתי לנצח ושהנה, הרגע הגיע ואני הפכתי לאבא.
רכבת ההרים שהחלה מאותו רגע ממשיכה גם היום, 3 חודשים אחריי. אומנם תהליך הפונדקאות הסתיים אבל אנחנו עוד רחוקים מלסיים את התהליך מבחינתנו. הברזילאי עוד לא מוכר במדינה כאבא, החוב שלנו בבנק עוד רחוק מלהסתיים וחשבונות בית החולים רק הגיעו, ואנחנו עוד לא בטוחים כיצד נשלם אותם. אבל זה כבר שייך לפרק אחר. מתיישהו בטח אכתוב כאן על העלויות ועל הסירבול שהמדינה מעבירה אותנו כזוג גייז על מנת שנוכל להביא ילדים לעולם. אבל זה לא לעכשיו, אנחנו עוד לא באמת מכירים, לא?
בימים האחרונים אני והברזילאי התארחנו אצל אחותי וגיסי שעברו לא מזמן לגור באילת. בארוחת הערב אמש יצא לנו קצת להתווכח על איך סופרים גיל של תינוק ואם עברו 3 חודשים מלאים מרגע הלידה (נולד בתחילת ינואר) אז בימים אלו (תחילת אפריל) הוא בן 4 חודשים או 3 חודשים? כן כן, על זה נוצר דיון. מי היה מאמין שאותו זוג שהיה יוצא למסיבות של עופר ניסים ושגיא קריב באומן, ינהל שיחה מרתקת על ספירת ימים של תינוק קטנטן בארוחת שישי?
אז אני תומר. בהמשך אספר כאן מה אני עושה בחיים, איפה אנחנו גרים ולא מעט על הימים שאני עובר בחופשת הלידה שלי, לבד, עם בן זוג שהוא דייל שלא נמצא הרבה בארץ ועם כלבה גדולה בשם אורז. אבל עכשיו, מספיק שאומר שאני גאה לומר שאני מאה אחוז אבא.
שבת שלום..:)
