בהקשר זה, אחת הסדרות הכי שנואות עליי בכל הזמנים של הפסיאודו-פמיניזם היא "סקס והעיר הגדולה", שמשום מה הפכה לסידרת דגל פמיניסטית, אבל קיבעה אחת-לאחת את קלישאות הפיפטיז, של האישה שכל עיסוקה הוא מציאת הגבר שלה, ובחירת נעליים מתאימות. וכאילו למרבה המשוחררות המודרנית שלה, היא גם כותבת על זה אח"כ (על גברים ונעליים כמובן, כי היא אישה כשרונית שיודעת לכתוב), בטור פיפטיז מצליח בראשית שנות האלפיים, בהומור לחוץ, מתאמץ ולא מצחיק. וכל הנשים בסידרה יפות. ורוב הגברים שם ממש לא יפים, אבל נחשבים ליפים ולנחשקים מאוד בעיני הנשים היפות, ובעיני העם גם, שהפך את כל הדבר הזה לדגל ולרב-מכר. (גירלז, לטעמי, היא סידרה שווה ומתקדמת הרבה יותר בעניין הזה, ובעוד כמה עניינים). וכן, גם אני קורבן של אסתטיקות עריצות, ושל מסרים חברתיים ברורים, ושל נסיון חיים שראה את כל הקלישאות מתגשמות, למרות קורט של חסד וניסים, שבחריגותם אוששו דווקא את כל הכללים שהפמיניזם הצליח לשנות בחוק, אך כשל בחיים האמיתיים.
ואחרי ההקדמה הזאת אפשר לשער באיזה סטייט אוף מיינד חשדני התייחסתי לדיבור שנוצר סביב הספר של ננו שבתאי, ואולי בגללו גם נמנעתי ממנו עד כה, אבל אולי גם סתם נמנעתי, כי לכל ספר יש את העת שלו גם בליבי, ואני לא כזאת בולעת-ספרים בלי הבחנה, ולאחרונה אפילו התחלתי לעזוב ספרים משעממים באמצע, דבר שפעם נמנעתי לעשותו, והייתי מבזבזת זמן יקר בהתעקשות על ספרים לא-טובים, כמו שננו בזבזה על גברים לא-שווים (למרות שאולי לא בזבזה, כי יצא לה מזה אחלא ספר), ובכל זאת, יחסית לספרים אחרים, שהגעתי אליהם באחור של שנים, הגעתי אל "ספר הגברים" של ננו די מהר.
ומרגע שהתחלתי בו, לא יכולתי להרפות, והרגשתי שאני רצה ורצה אחריו, במילותיו, בלשונו השוצפת, המשחקת, הקלה, היפה, המדוייקת, הנעימה, המשועשעת מעצמה, ומהסיפור שהיא מספרת, תוך שהיא כואבת, אבל לעולם אינה נעדרת את בת-הצחוק שבה, ובת-היופי האירוני שבשפה עצמה, שבדיבור על אינסוף הרגעים והמפגשים האלה, ואני רצתי אחריה, אחרי הדמות המספרת, ואחרי השפה, בנשימה אחת בלי הפוגות, ובלי להתעייף לרגע, גומעת עוד ועוד, או בולעת, או נחנקת ועדיין מבקשת רק עוד ועוד, כי זה כתוב נפלא ומושך, ומצחיק ואפילו מרומם, ולא התעצבנתי לרגע, למרות שיכולתי להתעצבן כל רגע, מכל פרק, כי איכשהו תוך כדי טרפת הגברים הזאת, אתה שומע גם את קולה של הדמות המספרת, הרואה והיודעת את כל זה, את כל מאזן האימה הזה שבין הבנים לבנות, אלא שעכשיו, בדיוק ברגע הריצה הפסיכית הזאת אחרי הגברים, היא מבקשת מאוד את עולמם, לשאת מלא חן בעינם, ואין לה כוח לחוכמת החיים, שיש בה, בתוכה, והרבה, כי עכשיו היא בתוך כללי המשחק הזה של המציאות המחפירה הזאת. אין לה כוח להרפות, אין לה דרך להרפות, וגם אם קראה איפשהו שיש סקס אחר, באמנות ובשירה ובפסיכולוגיה ובקידמה, בסופו של יום אבא שלה עזב את אמא שלה לבדה והשאיר אותה עצובה, ולמרות חוכמתה ותבונתה ולשונה (הספרותית והיודעת, והשבתאית-המהפנטת הזאת, ואני מקווה שננו לא תכעס על הדמיון שאני מוצאת בקצב הנשימה המהמם הזה של המשפטים, אם כי לא בבחירת המילים, בין הדוד המוכשר לבת אחיו הכישרונית, למרות שבטח כבר מישהו אמר), היא (הדמות, לא ננו) כרגע גוררת עצמה, במודע או לא, לקלחת הזאת, ואני הלכתי לגמרי אחריה, עד החנה סנש שלה, שהרגה אותי לגמרי באנקת המילה האחרונה והשחרור.
כי אמנות הכתיבה במיטבה היא נצחונו של מי שצלח את הגיהנום של הזולת כדי לכתוב עליו, ועכשיו ממרום האמנות, יכול להודות במידה עדינה של נקמנות סלחנית, לכל הבנים והשדים שהביאוהו עד הלום. וזה כיף לא נורמלי.
חוצמזה אפשר לפגוש אותי פנים אל פנים: ביום ראשון 30.10.16 בלבונטין 7 בשעה 7:30 בול. שימו לב, ההופעה הוקדמה. פתיחת דלתות ב 7:30 וההופעה תתחיל בשעה 8:00 באמת, ותסתיים מוקדם מאוד. פרטים כאן. וכאן אפשר לרכוש את הספרים שלי "ליקוי מאורות" (רומן), ו"עד התוהו הבא-סטנדאפ על פי תהום" (שירה).
*