לכל השדים והבנים

עטיפת ספרה של ננו שבתאי, ,ספר הגברים"
כמעט אי אפשר היום לדבר על מלחמת העולמות בין הבנים לבנות, בלי שיקומו עליך חברי מועדון הצדק, מאסכולה זו או אחרת, להרוג אותך במשפט שדה. אחרי שהפמיניזם בחברה המערבית השיג (בעמל רב) את רוב מטרותיו המרכזיות והחשובות (מוּדעוּת, שפה חדשה, חוקים שיוויוניים, תקנים מתקנים, זכות הצבעה), קם דור שנולד כבר אל אזור הנוחות היחסית, והוא עדיין מחפש משמעות דחופה כלשהי בשיח המגדרי, שהפך בחלקו להלום רעיונות, שטחי וקנטרני שנתפס לכל עכבר כאילו היה הר. כי למרות שרוב (וממש לא כל) המטרות הראשוניות הושגו, המלחמות הפמינסטיות ממשיכות לנהל את מחול הקרבות באותם שדים, מושגים ואזורים קלאסיים, ומפספסות לטעמי עיקרים חשובים שעדיין לא חלחלו בפועל ללבבות ולתפיסות וליומיום של הבנים ושל הבנות, ודווקא שם יש עוד הרבה מה לעשות. (למען ההגינות, יש לציין כמובן שיש גם מי שעושה, בתבונה רבה, למען שינוי מהותי זה, כמו מירב מיכאלי, בדוגמת חייה, כמו בחקיקה ובהסבת המודעות לחלקים הפחות פופולריים בשיח, וכמו בבחירתה להרחיב את עיסוקיה הפרלמנטריים גם לענייני מדינה וביטחון, כלכלה ודת, ולא רק בענייני בנות). אבל ברוב המקרים, ראיתי הרבה בנות שוות, מבריקות ועצמאיות מאבדות את זה במערך הכוחות מול הבנים. וגרוע מזה, בבוא העת להודות ולברר את יסודות מערך הכוחות, אם לא למען כל הבנות, אז למען עצמן הפרטי מאוד, ראיתי את הבנות השוות האלה בונות מגדלים של תאוריות נפלאות על מצבן התרכיזי והפנטסטי, ומדחיקות את הרע והמכוער והנורא מדעתן, ומסתפקות בפועל בחרא-במיעוטו באופן כללי, או בזבל של בנים להעביר איתם את שארית זמנן, או אפילו כמה דקות פה ושם, ככל שניתן, או מסתפקות בהיותן לגמרי לבד, ולא מבחירתן. מסתפקות בחלקן הדל והמכעיס שלא מבחירתן, מכורח הנסיבות הנוראות של מערך הכוחות בין המינים. למרות שהן מספרות לעצמן שהבחירה בידן, וחלקן הוא בחירתן, וזה אושרן, בבחינת מיהו העשיר השמח בחלקו.אבל הבוטום ליין שיש לשנות מיסודו, ושדווקא האנשים הרואים עצמם כמתקדמים בדעתם נרתעים מלקרוא לו בשמו, הוא שכוחה העיקרי והמופלג של האשה במלחמת העולמות הזאת, שבין הבנים לבנות, *עדיין*, אחרי כל המהפכות, מתמצה בעיקר בהיותה הילדה הכי יפה בגן, כלומר בהיותה יפה בעיקר כנעוריה (באיצטלות רבות של חוכמה ועצמאות ושל תכונות נפלאות נוספות, מצד אחד, או פרשנות תלמודית מתחסדת על יופיה הפנימי של אשת החיל מאידך), ולא די בזאת, אלא שגם הילדה הכי יפה בגן היא יפה רק עד שישובו הנוירוטרנסמיטורים הגבריים לגבולם (ופה זה עניין של חינוך נוירולוגי ממש), וכשיפוג תוקפה של הילדה הכי יפה בגן ושל הסקס-אפיל שלה, אחרי שייעשה כל מאמץ, אישי, תרבותי וכלכלי להאריכו, רק אז תתבקש להסתפק ולהאחז כלאחר יאוש בשוויה הפנימי, זה שנדחה כל השנים מפני תעדוף ניכר של יופיה החיצוני בהחלט, שעכשיו פג תוקפו, ואז, גם זה לא יעזור לה הרבה בשוק החופשי באמת, כי למרות כל שוויה והשגיה וכישוריה ויכולותיה, הבנים עדיין יעדיפו את הילדה הכי יפה בגן על פני כל שאר איכויותיה (ואני לא מדברת על הגם-וגם המובן מאליו, של היפה והחכמה, שהיא גירסה מכובסת ומתוקנת פוליטית של היפה והאופה, מה שמזכיר לי את הגירסה המלוכלכת של היפה והחיה. ואם כבר בגיזרת המתוקנות-הפוליטית עסקינן, הייתי רוצה לראות את גירסת המציאות של "היפֶה והחיה", סתם כנקמה פורטא). אני מדברת על השוק החופשי, ועל נתוני הרוב הסטטיסטיים בערוצים המרכזיים של החיים, וגם על השוק הבין-אישי. כי בינתיים הבנים מרוויחים, שזה בסדר גמור מצידי, אבל הבנות מפסידות. זמן.

בהקשר זה, אחת הסדרות הכי שנואות עליי בכל הזמנים של הפסיאודו-פמיניזם היא "סקס והעיר הגדולה", שמשום מה הפכה לסידרת דגל פמיניסטית, אבל קיבעה אחת-לאחת את קלישאות הפיפטיז, של האישה שכל עיסוקה הוא מציאת הגבר שלה, ובחירת נעליים מתאימות. וכאילו למרבה המשוחררות המודרנית שלה, היא גם כותבת על זה אח"כ (על גברים ונעליים כמובן, כי היא אישה כשרונית שיודעת לכתוב), בטור פיפטיז מצליח בראשית שנות האלפיים, בהומור לחוץ, מתאמץ ולא מצחיק. וכל הנשים בסידרה יפות. ורוב הגברים שם ממש לא יפים, אבל נחשבים ליפים ולנחשקים מאוד בעיני הנשים היפות, ובעיני העם גם, שהפך את כל הדבר הזה לדגל ולרב-מכר. (גירלז, לטעמי, היא סידרה שווה ומתקדמת הרבה יותר בעניין הזה, ובעוד כמה עניינים). וכן, גם אני קורבן של אסתטיקות עריצות, ושל מסרים חברתיים ברורים, ושל נסיון חיים שראה את כל הקלישאות מתגשמות, למרות קורט של חסד וניסים, שבחריגותם אוששו דווקא את כל הכללים שהפמיניזם הצליח לשנות בחוק, אך כשל בחיים האמיתיים.

ואחרי ההקדמה הזאת אפשר לשער באיזה סטייט אוף מיינד חשדני התייחסתי לדיבור שנוצר סביב הספר של ננו שבתאי, ואולי בגללו גם נמנעתי ממנו עד כה, אבל אולי גם סתם נמנעתי, כי לכל ספר יש את העת שלו גם בליבי, ואני לא כזאת בולעת-ספרים בלי הבחנה, ולאחרונה אפילו התחלתי לעזוב ספרים משעממים באמצע, דבר שפעם נמנעתי לעשותו, והייתי מבזבזת זמן יקר בהתעקשות על ספרים לא-טובים, כמו שננו בזבזה על גברים לא-שווים (למרות שאולי לא בזבזה, כי יצא לה מזה אחלא ספר), ובכל זאת, יחסית לספרים אחרים, שהגעתי אליהם באחור של שנים, הגעתי אל "ספר הגברים" של ננו די מהר.

ומרגע שהתחלתי בו, לא יכולתי להרפות, והרגשתי שאני רצה ורצה אחריו, במילותיו, בלשונו השוצפת, המשחקת, הקלה, היפה, המדוייקת, הנעימה, המשועשעת מעצמה, ומהסיפור שהיא מספרת, תוך שהיא כואבת, אבל לעולם אינה נעדרת את בת-הצחוק שבה, ובת-היופי האירוני שבשפה עצמה, שבדיבור על אינסוף הרגעים והמפגשים האלה, ואני רצתי אחריה, אחרי הדמות המספרת, ואחרי השפה, בנשימה אחת בלי הפוגות, ובלי להתעייף לרגע, גומעת עוד ועוד, או בולעת, או נחנקת ועדיין מבקשת רק עוד ועוד, כי זה כתוב נפלא ומושך, ומצחיק ואפילו מרומם, ולא התעצבנתי לרגע, למרות שיכולתי להתעצבן כל רגע, מכל פרק, כי איכשהו תוך כדי טרפת הגברים הזאת, אתה שומע גם את קולה של הדמות המספרת, הרואה והיודעת את כל זה, את כל מאזן האימה הזה שבין הבנים לבנות, אלא שעכשיו, בדיוק ברגע הריצה הפסיכית הזאת אחרי הגברים, היא מבקשת מאוד את עולמם, לשאת מלא חן בעינם, ואין לה כוח לחוכמת החיים, שיש בה, בתוכה, והרבה, כי עכשיו היא בתוך כללי המשחק הזה של המציאות המחפירה הזאת. אין לה כוח להרפות, אין לה דרך להרפות, וגם אם קראה איפשהו שיש סקס אחר, באמנות ובשירה ובפסיכולוגיה ובקידמה, בסופו של יום אבא שלה עזב את אמא שלה לבדה והשאיר אותה עצובה, ולמרות חוכמתה ותבונתה ולשונה (הספרותית והיודעת, והשבתאית-המהפנטת הזאת, ואני מקווה שננו לא תכעס על הדמיון שאני מוצאת בקצב הנשימה המהמם הזה של המשפטים, אם כי לא בבחירת המילים, בין הדוד המוכשר לבת אחיו הכישרונית, למרות שבטח כבר מישהו אמר), היא (הדמות, לא ננו) כרגע גוררת עצמה, במודע או לא, לקלחת הזאת, ואני הלכתי לגמרי אחריה,  עד החנה סנש שלה, שהרגה אותי לגמרי באנקת המילה האחרונה והשחרור.

כי אמנות הכתיבה במיטבה היא נצחונו של מי שצלח את הגיהנום של הזולת כדי לכתוב עליו, ועכשיו ממרום האמנות, יכול להודות במידה עדינה של נקמנות סלחנית, לכל הבנים והשדים שהביאוהו עד הלום. וזה כיף לא נורמלי.

חוצמזה אפשר לפגוש אותי פנים אל פנים: ביום ראשון 30.10.16 בלבונטין 7 בשעה 7:30 בול. שימו לב, ההופעה הוקדמה. פתיחת דלתות ב 7:30 וההופעה תתחיל בשעה 8:00 באמת, ותסתיים מוקדם מאוד. פרטים  כאן.  וכאן אפשר לרכוש את הספרים שלי "ליקוי מאורות" (רומן), ו"עד התוהו הבא-סטנדאפ על פי תהום" (שירה).

עטיפת ספרה של ננו שבתאי, ,ספר הגברים"
עטיפת ספרה של ננו שבתאי, ,ספר הגברים"

*