היי חברות!

בחורה עם מחשב נייד

מאז שהפכתי לאמא, לפני 8 שנים כמעט, בקושי מצאתי זמן לכתוב סתם ככה לעצמי. מקסימום לבעלי כשממש ממש אני כועסת עליו וכבר לא מסוגלת לדבר בלי לצעוק. כן, היום כבר לא מתביישת להגיד בקול רם כי הבנתי שבסוף צרת רבים היא חצי נחמה, או במילים אחרות: הבנתי שהתחושות שמביאות איתן כמעט עשר שנים של נישואין וחדוות ילדים, הן לא תחושות בלעדיות שלי ולכן זה בסדר לדבר. זה בסדר להתמרמר לפעמים ואם יש עוד כאלה שחיי הנישואין שלה הם "דבש", אז שיבושם לה (ותמותי!!)

אז החלטתי לחזור קצת לכתוב ולפרוק עול. אני בטוחה שיהיו כאן נשים רבות, גיבורות על כמוני, שיזדהו ואף יצחקו או יבכו יחד איתי. ברור, לא יתאים לכולן אבל הכל בסדר. זה מה שכייף באינטרנט. אתן לא ממש יודעות מי אני ואתן לא ממש חייבות לי משהו, ולהיפך. אז לכל מי שתבחר לקרוא כאן את מחשבותיי: מקווה שאצליח להנעים מעט את זמנך. למי שלא יתאים, הכל טוב כמובן. בוודאי תמצאו מקום אחר, אשה אחרת שתתחברו אליה יותר.

בגדול, מה יכולה לספר על עצמי? אני אמא לשניים, נשואה (אם כי בקטע הזה אני פחות חזקה, מודה…לכן גם כנראה התחתנתי מאוחר. פחות בנויה לזה). גרה במרכז הארץ, אבל עם אופי של קיבוץ. יש לי סגנון קצת אחר, לא האישה הקונבנציונלית או המעודן אם תרצו. מאד דוגרית, צינית אבל עם לב ענק. מתה על הילדים שלי, בעיקר אחרי שהלכו לישון. חחחח… סתם, באמת שהם כל חיי. אני מתה עליהם, רק מודה שהויתור על החופש וחיי הרווקות עדיין קשה לי לפעמים וכן, אני לא מאלה שיגידו לך שאת חייבת לעשות ילדים, שזה הדבר הכי טוב שיקרה לך בחיים – כי אני באמת לא יודעת אם זה נכון ואני תמיד אעדיף להגיד לך את האמת, כולל כל מה שלא הכי נחמד לשמוע.

וזהו בערך. כל השאר כבר תגלי לבד אם יצא לך לבקר פה שוב. מקווה שכן.