ילדה טובת ירושלים, שדופה כזו. נחמדה לכולם אבל בקושי שומעים אותה.
כל מיני כשרונות נתן לה היקום, אבל מה שווה כשרונות כשאת הילדה הכי ביישנית בגן, מפחדת מהצל של עצמך ומסתתרת כל הזמן?
אז שנים היא שומרת הכל בסתר. שלא יסתכלו עליה. שלא יראו לה. שלא יראו אותה.
והכשרונות האלה שלה נותנים לה חיים ואוויר לנשימה אבל היא שומרת אותם רק לעצמה.
שרה למקלחת ומציירת למגירה. לשיר היא בכלל מתביישת אבל כשהיא מציירת היא מרגישה שהיא מרחפת. והיא גם די אוהבת את מה שיוצא לה, אפילו שהיא לא חותמת על הציורים שלה.
ואנשים מסביבה מתלהבים אז בלב היא מעיזה לומר לעצמה שהיא אפילו די טובה בזה, בתחביב הנחמד הזה של לצייר.
וכשהיא גדלה היא הולכת ללמוד עיצוב גרפי כי ציור זה רק תחביב וצריך להתפרנס ממשהו.
את כשרון הציור היא מנסה להחביא כי כולם מנסים ללמד אותה מיתוג ומסר וקונספט, ומה לכל זה ולעולמות הדמיוניים והמרחפים של הציור?
אז היא מסתירה את האהבה לציור אבל בשיעורי רישום ואיור היא נותנת לה דרור ואז היא שוב מרגישה מרחפת. והיא לא מחסירה אף שיעור כי היא כל כך נהנית.
איזה תחביב נחמד זה, לאייר.
אחרי הלימודים החיים כמעצבת מתגלגלים לה אבל הם לא מהנים במיוחד. עד שיום אחד היא מגיעה לסטודיו שבו גם נותנים לה לאייר.
והיא שוב מרחפת, כל כך גבוה שהיא מבינה בו ברגע שיש כאן משהו גדול. וזה מתחיל להבנות אצלה עד שהיא מחליטה ביום בהיר אחד שעכשיו זה הזמן שלה ושהחיים קצרים מדי בשביל להסתתר ולהתבייש.
ומיום זה והלאה האיור הוא כבר לא רק תחביב, עכשיו הוא עולם ומלואו.
עכשיו היא לימיק – עולם של אוצרות מאויירים.
עכשיו כבר לא צריך להסתיר יותר. עכשיו אפשר לצעוק בקולי קולות וגם את זה היא לומדת לעשות.
מרגיש כמו גילגול קודם אבל הילדה הזו היא הילדה שהייתי ובמידת מה היא גם זו שעדיין נמצאת בי.
היא זו שעדיין חוששת ומתרגשת לפני כל קולקציית איורים חדשה, זו שלפני כל השקה רועדות לה הרגליים
וכשאומרים לה: "יה, את לימיק!" היא גם מתמלאת באושר וגם קצת מסמיקה.
זו שעדיין צריכה לצבוט את עצמה מדי פעם להבין שכל זה אמיתי.
היא גם זו שעדיין מרחפת בכל פעם שהיא מאיירת. רק שעכשיו היא מרחפת כל יום כל הזמן.
ותודה גדולה ליקום שסידר לי להיות חלק בנבחרת "דיגיטליות בעסקים" וללאומי וסלונה על האומץ וההזדמנות לכתוב על זה
