מנקודת ראות אבולוציונית,
אנו חייבים לגבש אבחנה ברורה (ומהר)
בכל אינטראקציה למול אדם חדש שאנו פוגשים.
לכן אנו מסווגים את המכרים החדשים שלנו לטיפוסים.
המח הקדמון (הזוחלי)
עושה זאת בעבורנו במיומנות רבה.
כי מטרת העל עליה הוא אחראי
הינה לאפשר לנו לשרוד.
הוא פועל על בסיס מאגר ידע עצום שהוא אוגר
מניסיון קודם ומאוסף סימני היכר שהוא למד עם השנים.
החלוקה חייבת להיות ברורה.
האם האדם החדש שמולי
הוא ״אויב״ או ״ידיד״?
על בסיס ההחלטה המהירה שהוא יגבש
הגוף יפריש הורמונים ויפעל בהתאם.
אם הפרשנות שלי תהיה ״אויב״
הגוף יתחיל לצייד אותי בכלים הנחוצים למנוסה –
יפריש את הורמון הלחץ –
״קורטיזול״
בהמשך נדון ביסודיות עליו – יש לו מקום מכובד
משל עצמו.
( אגב, כל התהליך מתחולל בתת המודע שלנו, כי לחלק המודע של המח,אשר התפתח בשלב מאוחר יותר, לוקח יותר זמן לגבש החלטות, ואנו לא יכולים להסתכן בכך)
אם ההבחנה תהיה ״ידיד״ –
שפת הגוף שלנו תשדר לאדם מנגד
תנועות עגולות ופתוחות של נינוחות – נדון גם על זה בהמשך.
חשוב לציין כי זו תשדורת הדדית
תת המודע של האדם מולי ידע לזהות
את אותם מסרים לא מילוליים
ומשהו ירגיש לו טבעי בתקשורת עימנו,
אני מניחה שלכולם מוכר המקרה
בו פגשנו אדם חדש
והשיח היה מאוד נגיש, כאילו אנחנו מכירים מזה זמן רב.