אורי זכי, פעיל בולט בשמאל הישראלי, בכיר במרצ וקרייריסט שאפתן, מחליט יום אחד לאפסן את השאיפות, "לשים את האגו בצד" כמו שאומרת ציפי לבני, ולהישאר בבית כדי שבת זוגו, ח"כ תמר זנדברג, תוכל לקדם את הקריירה שלה.
האמת היא שהדבר היחיד שחריג בסיפור הזה הוא מידת הפליאה שהוא ומקרים דומים מצליחים לעורר פעם אחר פעם. כן, לפעמים צריך להתייצב מאחורי בן או בת הזוג, על אחת כמה וכמה כשבת הזוג היא ראש מפלגה בישראל. עד מתי זה ימשיך להפליא את כולנו ולפרנס אינספור כתבות, מאמרים וראיונות?
את הרמת הגבות האוטומטית הזאת יצא לי לפגוש בעצמי. כשמשפחתי עברה מירושלים לתל אביב לטובת עבודתי, היו ששאלו בפליאה "איזו אם עוקרת את שלושת ילדיה עבור תפקיד?" ברור לחלוטין שאיש לא היה שואל זאת אם היה מדובר במשפחה שעוברת דירה בגלל עבודתו של האב.
השנה היא 2019, הפמיניזם הוא נחלת הכלל וכמעט אין פוליטיקאי שלא יצהיר שהוא בעד שוויון בין המינים. בשנים האחרונות עוברים יותר ויותר חוקים שמבססים את השוויון הזה, מגנים על מעמד האישה ומשווים את זכויותיה לאלה של הגבר. בכנסת עברו חוקים שמתקדמים בכיוון הזה – מניעת הטרדה מינית, חופשת לידה לאבות וחלוקת חסכונות הפנסיה בין בני זוג שנפרדו הן רק כמה דוגמאות.
אז איך זה שאישה קרייריסטית עדיין נתפסת כאיזו ציפור נדירה? איך זה שבן זוג ששם את עצמו בצד לטובת בת זוגו נחשב לחריג חברתי? שוויון בין המינים הוא שוויון גם בהזדמנויות, שוויון ביכולת להוביל קריירה ושוויון בהתפתחות אישית.
ולמרות הכל, אישה עדיין מרוויחה בממוצע 30% פחות מהגבר שעובד לצידה, נשים סובלות מתת-ייצוג מביש בדירקטוריונים ורק 15% מהמנכ"לים בגופים ציבוריים הם נשים. לכל זה אפשר להוסיף אמירה מתועבת של גברים חשוכים כמו הרב שאמר ש"בחורות בצה"ל הן בחורילות". כשזה המצב, קצת יותר ברור למה ההחלטה של אורי זכי לוותר על מקומו לטובת תמר זנדברג מפתיעה כל כך הרבה אנשים.
אז כן, כל עוד אנשים ממשיכים להרים גבה מול מקרים כמו אורי זכי ותמר זנדברג, כל עוד קיים פער בין הצהרות למעשים, כל עוד נשמר האי-שוויון בין המינים וכל עוד אנחנו נאלצות להמשיך לשמוע אמירות מיזוגיניות מחרידות, סימן שעדיין יש על מה להיאבק. סימן שצריך להדגיש ולדבר על הגבר ששם את האגו בצד בשביל בת הזוג הפוליטיקאית, עד שיתרגלו. גם ב-2019 זה המצב: המובן מאליו אינו מובן מאליו.
** הכותבת היא מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצו ישראל