זה השם שבחרו ב-"singapore walk" לסיור שאליו הצטרפתי אתמול ב"ליטל אינדיה".בשעה 09:30 התייצבנו,מיכל ואני (אחרי "דרופ אוף" של הילדים בגו, קפה דוחה בסטארבקס, משיכת כסף, פיפי ותחנה אחת בתחתית) בתחנת התחתית שנושאת את השם:"ליטל אינדיה".להפתעתינו,ולמרות שחשבנו שיהיה זה סיור פרטי, כבר היו שם עוד איזה 15 איש ומדריכה סינגפורית בשם קרול, לבושה בשאלוור קמיז כשלידיה צמידים מצלצלים תוצרת המקום.אחרי מילוי פרטים אישיים, שאלה קרול כיצד מבטאים את שמי ודקות ספורות אח"כ ערכה הכרות שמית בין כולנו כשהיא מדקלמת השמות שלנו בע"פ כאילו היא מחנכת ואנחנו תלמידיה. התחלנו את הסיור בשוטטות בין הבתים הצבעוניים שנראו כאילו אנחנו בסיור בהאוונה-קובה יותר מאשר בליטל אינדיה-סינגפור. עברנו בדוכני פרחים שהפיצו ניחוחות יסמין וקיבלנו הסבר על תפקיד הפרחים אצל ההודים ואני לראשונה ראיתי במו עיני פרח לוטוס (ראו תמונות מצורפות בלשונית "מדיה"). הבנו איך מגלגלים אגוז בטל (כמו בצק של עוגת שמרים) ולמה הוא משמש (לירוק מיץ אדום על הרצפה…טוב וגם משפר את העיכול ובעל השפעות נרקוטיות) ונכנסנו ל-wet market. השוק הרטוב קיבל את שמו כי כל ערב שוטפים בגלונים של מים (שיובאו ממלזיה, כי לסינגפור יש בעיית מים שהיתה מצדיקה את גיוסה של רננה רז) את לכלוכי היום והוא מציע ירקות ופרות, לצד דגים, פרות ים,בשר ותבלינים או בקיצור-כל דבר שמריח רע נמצא בשוק הזה. השוק מכה באפו של הנכנס אליו עוד מגרם המדרגות. לצד ניחוחות של דוריאן וג'ק פרוט, ג'ינג'ר, קארי פאודר ודגים, נישאים באוויר ענני קטורת וניחוחות יסמין וברקע מוסיקה הודית כמיטב המסורת הבוליוודית. או כמו שקרול, היטיבה לנסח זאת: "little india is a feast for your senses". אחרי סקירה מקיפה של כל דוכני הטופו (שנראים כמו דוכני גבינות בשוק הכרמל – הערת המחברת העורגת מזה 5 חודשים לגבינה מכל סוג שהוא), תערובות הקארי (קארי פאודר לדגים, לבשר כבש, לעוף, לצמחונים) והפירות האקזוטים, קילף עבורינו המוכר "ג'ק פרוט" אותו כירסמנו בביסים קטנים לצד מיץ קנה סוכר עם לימונים (למי שלא טעמה מעולם מיץ קנה סוכר עם לימון,אבל עברה הריון – זה כמו העמסת סוכר). אחרי החוויה מעוררת החושים הזו, המשכנו לכיוון המקדש. בדרך אליו עברנו על פני חנויות זהב לרב ולמדנו על חשיבותו לנשים ההודיות. למדנו שזהב עונדים עד גובה החזה ומתחתיו, מתכות אחרות. ולכן על רגלי ההודיות, לעולם יתנוססו צמידי רגל מכסף ולא מזהב ועל ידיה יתנוסס תמיד תכשיט כלשהו, שעון או צמידים כי זוהי חובתה. אני שוקלת לאמץ את ה"חובה" הזו לעצמי…גם אני חשה שזהב תמיד הלם את צבע עורי ואת מפרקי ידי ויהיה זה פשע שלא לענוד אותו….
ביציאה מהשוק פגשנו קורא עתידות בתוכי. זו המצאה הודית, לדעתי, לפיה, הודי זקן משחרר מכלוב גמדי תוכי, לא גמדי בכלל, שבוחר עבור האדם המעוניין לדעת את עתידו, פתק מבין אלו המצויים על השולחן. הפתק מכיל בליל של שטויות סטייל ההורסקופ היומי ומחיר כל פתק 5$. למתנדבת שלנו, ישראלית כבת 60 בערך,שמבקרת את ביתה המתגוררת פה, נאמר כי זה זמן טוב לנסיעות (טוב, היא כבר בסינגפור אז 1:0 לטובת התוכי), נאמר לה שזה זמן טוב לעסק שאין לה עדיין,אבל אם היא רוצה, זה זמן טוב לפתוח אותו (כי אין כמו להתחיל עסק חדש בגיל 60 ולאכול את כספי הפנסיה), נאמר לה שאין לה או לבני משפחה לדאוג מבעיות בריאות (אמן,כן יהי רצון) ולקינוח נאמר לה, אני נשבעת בהן צדק, שאם היא הואשמה בזנות, אין לה מה לדאוג והיא תצא זכאית….ועל זה נאמר:כל מילה בסלע (שבחוף הסלע, בחולון)…
אחרי הליכה של כמה דקות בשמש שנראו כמו נצח כי היה כבר 12:00 והשמש היא שמש של קו המשווה (סינגפור נמצאת ממש על הקו), הגענו למקדש, חלצנו נעליים ונכנסנו לתוך אוויר מהביל רווי בקטורת, ניחוחות יסמין כבדים ,כמו בושם של סבתא, ועשן של נרות שבערו בעוז בכל מזבח של אל (ולהודים הפאגאניים האלה יש הרבה אלים). המקום כולו היה אפוף עשן כבד ואחרי הביקור הרחתי כאילו חזרתי מלילה של מדורות ל"ג בעומר רק בלי השקית שוקו והלחמייה הריקה שהרמתי מחנות המכולת המקומית (כי כאן היו חותכים לי את הידיים אם הייתי מעזה אפילו לחשוב בכיוון).
קצת הסברים על האלים בכיכובם של שיווה, לאקשמי וגאנש, עוד קצת קטורת, כמה סאדויים (רבים של סאדו-קדוש הודי) בלונגי ואנחנו שוב בחוץ בדרך לחנות סארי ולקעקוע חינה. אצל נלי, מוכרת הסארים, אנחנו לומדים לקשור סארי ומבינות, הבנות שביננו, שפאר היצירה ההודית, הוא הטיירים (רבים של טייר או בעברית "צמיגים") בצידי המותניים שמטרתם לבצבץ מהסארי החוצה בגאווה. בצער רב נפרדנו מדימוי הגוף שהיה יכול להיות לנו לו היינו הודיות וחזרנו להסתכל בדאגה אם המכנסיים שלנו והחולצה מכסים את אותם גלגלי שומן סקסיים באופן הכי מסתיר ומטשטש שיכול להיות….אולי בגלגול אחר, חשבנו לעצמינו….
הבזאר היה התחנה האחרונה ובו טעמנו ממתקים הודיים ואני, שהתנדבתי, הייתי דוגמנית ידיים לקעקוע החינה (כי הרי דוגמנית אחרת לא אוכל להיות ,אולי רק בהודו-ראו טיירים בפסקה קודמת). לקינוח, נכנסנו מיכל ואני למסעדת ה"בננה ליף" ואכלנו מנות הודיות עם רטבים סמיכים וכבדים מתוך עלה בננה שמשמש כצלחת. נגררנו חזרה באפיסת כוחות, מזיעות ומריחות כאילו הרגע חזרנו ממסע לוויה בואראנסי לתחנת הרכבת "ליטל אינדיה" וידענו שזה הכי קרוב שנגיע להודו בגלגול הזה…