ארכיון פרטי: הימים היפים וחסרי הדאגות של 1938

״כאן אנחנו צעירים, והדאגות המרות של החיים היומיומיים לא נוגעות בנו. כאן אנו בונים בשלווה מוחלטת עולם שיהיה מסוגל בעתיד לשאת את קיומינו״ .

תשוקת התעוד עוברת אצלנו מדור לדור, כך ירש אבי מקודמיו ארכיון עמוס מכתבים מסמכים ותמונות אך לא הסתפק באלה ובמרוצת הזמן אימץ פריטים של קרובי משפחה שהלכו לעולמם ולא נמצא יורש שמצא עניין במכתבים ובתמונות שאגרו בחייהם – עניין שארכיונופיל לא יכול להבין. כך התגלגלה לידו המחברת של בן דודו, הייני.

..הייני
…..הייני

.

הייני היה בן 14 בספטמבר 1939, כשעטף מחברת שורות מהסוג בו השתמשו בבתי הספר, שורותיה כחולות ושולי הדף מסומנים בקו אדום דק. בעמוד הראשון כתב בגרמנית "זכרונות מהמוסד החינוכי החקלאי של קאפוט”. בהמשך בכתב יד אחיד, לאורך כ-60 עמודים, כתב על המקום בו עברו עליו זמנים אותם הגדיר כמאושרים ואותו עזב בפתאומיות אלימה חודשים ספורים לפני שהחל בכתיבה.

אם כך, המחברת, אינה יומן אלא תעוד זיכרון, אולי שיחזור של מחברת אחרת שהשאיר בעת המנוסה מקאפוט, או שרצה לתעד את חלקת השפיות של ימי התבגרותו כשהזיכרון עדיין טרי.

 .

קאפוט הוא ישוב כפרי קטן, כ-40 ק״מ דרומית מערבית לברלין. בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת אלברט אינשטיין התאהב במקום ורכש בו בית קיץ מרווח בן 3 קומות.  מצידו האחד הבית משקיף לאגם ומצידו השני גובל ביער. בעונת הקיץ ״ביתו של איינשטיין״ פתוח למבקרים ובמילא כשביקרנו שם בבוקר נובמבר קריר של 2015 פנינו לבבית השכן – בניין כפרי זה משמש היום כמעון לנשים מוכות ושלט קטן מציין את הארוע האלים שארע בו בעבר.

בשל יעודו הנוכחי לא יכולנו להכנס למבנה ולראות את החדרים בהם קרו הדברים ולכן הקפנו אותו ובחנו את הסביבה. זיהיתי מיד את החצר התלולה היורדת לאגם – אפילו הצמחיה כמעט לא השתנתה מאז ישבו שם ב-1 ביוני 1938, הייני, זורח בבגדי בר המצווה החגיגיים שלו ולצידו קרובי המשפחה: סבתו נאני, אחותו רות וה״דודים״ גאורג, קורט ואלזה שהגיעו מברלין למאורע החשוב.

עכשיו אני יודעת שגבו של הצלם ופני החוגגים מופנים אל האגם ומאחוריהם המבנה המרכזי של ״המוסד החינוכי החקלאי של קאפוט״,  גם הוא כמעט לא השתנה. תנוחת גופם של המצולמים נינוחה. רק הייני מחייך. פני האורחים רציניות באופן שאינו תואם מפגש משפחתי נדיר וחגיגת התבגרות. אולי זו פרשנות של מי שמכירה את ההווה בו צולמה התמונה, קראה את המכתבים שנכתבו באותה תקופה ויודעת את העתיד.

לצד המחברת ירשנו את אלבום התמונות של הייני. דפדוף בו מראה יצוג עליז של החיים במקום בתקופה ההיא ב״ימים שכתיקונם״:  ילדים משתובבים באגם, יוצאים לטיול, מתקנים אופניים, לומדים, מעלים הצגת בית ספר. לצד התמונות כותרות באותו כתב מוקפד ״ימי ילדות״, ״הימים המאושרים ההם״. אלבום אופייני של נער שלומד בפנימיה בכל תקופה שהיא. דווקא בנאום בר המצווה שלו (שיובא בהמשך) משתקפת תודעה למתרחש ובאותו זמן הבנה שתפקידו להיות ילד ותפקיד המבוגרים להיות מבוגרים וזכותו להתבגר כאילו העולם אינו קורס.

.

boys

מעלים מחזה ״דיויד קופרפילד״
מעלים מחזה ״דיויד קופרפילד״

bysicle

 

המחברת:

רוב הטקסט שבמחברת עדיין לא תורגם. אבי תרגם לבקשתי את החלק הנוגע לפרעות, לגבי השאר קבע ש״אין בו חשיבות מיוחדת״. הוא מעדיף להשקיע את זמנו בחלקים אחרים של הארכיון.

במחברת שלושה פרקים.

פרק א – החיים היפים

חלק הארי של המחברת, 54 עמודים של תיאור מפורט של המקום, התלמידים, המורים הפעילויות, שירטוטים מפורטים של החדרים השונים, הוראות לבנית אוהל ואפילו שירטוט של מעגן הסירות. 

Heine013

פרק ב – הפוגרום

Auflösung des Heimes am 10  November 1938 

במהלך שיעור היסטוריה אמרה לנו אם הבית mam שעלינו להתנהג היום באופן שאינו מעורר תשומת לב. בשעה האחרונה של הלימודים, בשיעור כתיבת עברית, הגיעה קבוצת ילדים בריצה, וקראו לנו לעלות מיד לבניין הראשי. כשעלינו במדרגות צעק עלינו ברנש במדים: "מה אתם עושים כאן, אין לכם מה לחפש כאן יותר, הסתלקו מכאן!״.

במקביל שמענו קול שבירת זכוכיות ברחבי הבנין. עלינו בנתיב עוקף ונפגשנו ליד הספסל הלבן. אפשר היה לשמוע את קולות פעולת ההרס והילדים הצעירים פרצו בבכי. שלושה ברנשים הגיעו ואמרו לנו להסתלק מיד מהמקום. 

המנהלת גב. פאיארטאג לא הצליחה להחליט מה עליה לעשות וביקשה הוראות מהגרמנים.  ״משוגעת!, תדאגי לכך שהילדים יסתלקו מכאן! חמש דקות המוסד צריך להתרוקן מיושביו״ אחד הברנשים צעק לעברה. 

גב' פאיארטאג
גב' פאיארטאג

גב' פאירארטאג אמרה לנו להישמע להוראה, ללכת לבית הקבוצה שלנו ולהתלבש. זה היה יום קריר של נובמבר ולעבר הילדים הצעירים הושלכו במהירות מעילים. גם הם נאלצו לעזוב את המקום. 

על רקע קולות ניפוץ זכוכיות הלכנו, כמה מהנערים בליווית גב. ז. לבית הקבוצה. ארזנו מעט  מחפצינו, התלבשנו  והתרחקנו מהמקום. התאספנו ליד מבנה האיכרים, שם נתנו לנו את כתובת מוסד העזרה של יהודי גרמניה ה-HILFSVEREI   וכסף. 

את גב. ארון סילקו הפולשים באיומים מהמשרד שלה אחרי שבפעולה מהירה הצליחה להציל את הקופה.

חילקו אותנו לקבוצות. קבוצה אחת נסעה בעיקוף גדול מהמקום.  קבוצה אחרת הלכה עד …..    קבוצה אחרת, בה הייתי אני, נסעה באוטובוס. כל קבוצה שעזבה נפרדה מאיתנו ומהמקום האהוב קאפוט.

עמדנו בתחנת האוטובוס. גם לכאן הגיעו קולות ההרס.  גב' ז. הגיעה עם קופסאות סיגריות מרוסקות – זה הדבר היחיד שהצליחה להציל. את מפתחות המוסד לקחו ממנה. כשעברנו בנסיעה צפינו מהאוטובוס בחורבות של מה שהיה המוסד שלנו. בשעה זו כל הכפר כבר התאסף במקום,  מחפשים חפצים רק כדי לזרוק אותם דרך החלונות השבורים.  הכלב האסו רץ מסביב וזנבו שמוט, הם היכו אותו. 

האסו
האסו

תושבי הכפר היו שם, כל אחד ארז צרור חפצים. הרעש היה נורא. גב. פאיארברג הביאה במהירות את הילדים החולים. כך נסעתי מהמקום ההרוס ומהזמנים היפים של חיי. 

מאוחר יותר שמעתי שראשי הקבוצות חזרו  במטרה לסדר את המקום. הם תארו חדר-האוכל שנראה כשממה. פסנתר הכנף נחתך ל-100 חתיכות. במטבח הסירים הותחו לרצפות, במזכירות קרעו את כל המסמכים. הרסו במוטות כל מה  שניתן לשבור – את המדרגות, הרהיטים, הדלתות. בשאר המבנים המצב היה דומה – כך גם במבנה שלנו. הפכו את הפסנתר על ראשו. רוב חפצינו נגנבו או נהרסו. זכוכית נפלה על ראשו של אחד, אך למרבה המזל לא נפצע. המקום נראה כאילו עדר חיות טרף היו במקום. גם את המכונית הרסו ורוקנו את אביזריה.

הערות:

(1) מזיכרונות של תלמידים אחרים במקום אפשר להבין שההנהלה התכוננה לאפשרות שהמוסד יותקף. תכנית פינוי הוכנה מראש והילדים ידעו באיזה אופן  להתחלק לקבוצות, ואיך להתנהג אם יתרחש אירוע מעין זה.

(2) בראיון שנתן הייני לעיתונאי קנדי ובקורות החיים שכתב כשהציע עצמו למשרת נואם בכנסים,  תיאר כיצד הוביל חבורת נערים מקאפוט לברלין ביום ההוא. חשדנו שהסיפור הזה מקושט. התעוד במחברת נכתב סמוך לארועים חסר את סיפור הגבורה ומחזק את ההשערה שלנו. אבל הסיפור יפה, לכן החלטנו להשאיר אותו כפי שהוא: הייני רב התושייה הוביל חבורה של ילדים ברגל דרך השדות מקאפוט לברלין.

פרק ג –   תיאור חגיגת הבר מצווה

כרונולוגית בר המצווה הקדימה את ליל הבדולח בחמישה חודשים אך במחברת הדברים מופיעים בסדר הזה. החלק הזה מכיל אינפורמציה על ההכנות, הרחצה, הלבוש והתפריט. נאום בר המצווה שיובא בהמשך לקוח ממסמך נפרד.

  

נאום בר המצווה:

קאפוט, 1 ביוני 1938.

סבתא נאני היקרה, אחותי היקרה, קרובי המשפחה היקרים, חברים!

רק לעתים רחוקות נחגגת חגיגת בר-מצווה כל כך משפחתית במוסדנו, כמו החגיגה הכפולה שלי יחד עם חברי בן כתתי לות’ר. קשה לי למצוא מילים מתאימות; חגיגה זו מעלה בזכרוני את אותם יקירים שנעדרים מחגיגה זו, ואם היו כאן היו שמחים להשתתף בה. חובה עמוקה היא לזכור ביום זה את הורי האהובים ז”ל, ועלי לשאוף לקיים אורח חיים של מילוי חובות ושל עמלנות, שיתאם  את התנהגותם ואת השקפותיהם. אולם הגורל נתן לי גם סבתא יקרה, שמטפלת בי מזה שנים. סבתא שאוהבת אותי כאילו אני בנה, ודואגת תמיד לנהוג ברות אחותי ובי בצורה אימהית. אני יכול לפנות אליה בכל צרה בה אני ניתקל. היא סבתא שמתאמצת באמת ובתמים להעניק לנו ילדות חסרת דאגות.  

מוסד הילדים בו אני שוהה הוא בית- מולדת- ומעון עבורי (Heimat und Heim). התעריתי כאן היטב בחיי היום יום, ויהיה לי קשה להתנתק ממנו בעתיד. 

בנוסף לכך רות אחותי הייתה כאן איתי בעבר, לתקופת מה יכולנו לחוות חיים יפים משותפים של אח ואחות. את זאת אזכור לעולם. 

אני פונה גם אליכם, דודים ודודות!  הפגנתם נוכחות מרשימה ביום החג שלי. האמינו לי כי אני אוהב אותכם אהבת אמת, ואין צורך להכביר במילים. הפגנתם הכנסת אורחים כלפי, בביקורים הקצרים או הארוכים שלי בברלין, ועתה אני גאה לארח אתכם במעוני שלי. 

הדודים והדודות קטה, הנס, טרודה וולטר הנמצאים בפלסטינה, הביעו את צערם על כך על כך שאינם יכולים להשתתף באירוע. אבל אני יודע בבטחון רב: יבוא גם יבוא היום שבו ניפגש – ואז שימחתנו תהיה כפולה ומכופלת.

חברי לחג, לות’ר, שיבח בדבריו את הקשרים הנאים וההדוקים במעון שלנו. כאן אנחנו צעירים, והדאגות המרות של החיים היומיומיים לא נוגעות בנו. כאן אנו בונים  בשלווה מוחלטת עולם שיהיה מסוגל בעתיד לשאת את קיומינו

וכך אני מסיים את דברי, בהזכרת המילים היפות של כבוד הרב, שברך לא רק אותי אלא את הקהילה כולה, ומאחל לכולם יום של שמחה, יום של רוב חסד.

כחצי שנה לאחר שנהרס המוסד החינוכי ואחד עשר חודשים לאחר חגיגת בר המצווה שלו הגיעו הייני ואחותו רות לישראל בה הפך לצבי. ארבעה חודשים לאחר מכן החל לכתוב במחברת.  

 את המחברת והאלבום אנחנו עומדים לתרום למוזיאון היהודי של ברלין.

 img076

יוני 1938 – בר מצווה

נובמבר 1938 – פוגרום ליל הבדולח

אפריל 1939 – עליה

ספטמבר 1939 – מחברת

להמשך קריאה על הניצחון הפרטי של סבתא נאני על הבירוקרטיה

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.