הבלוג יצא לחופשה ארוכה. זה התחיל בחופשת מחלה ארוכה שלי, אחר כך של הילדים, התחבר להגעתה המשמחת של אמא של אורן לכאן בשישי שעבר, ה- 17/12 והמשיך בחופשה באי פוקט שבתאילנד שהתחילה בטיסת אחר צהריים בת כמעט שעתיים לאי פוקט והסתיימה אתמול בשעות הערב המאוחרות. מה אני אגיד לכם? או שהזדקנו, או שזכרנו את תאילנד אחרת, אבל איך שנחתנו התחלנו לדבר כמו זוג זקנים: "תראי את המערבי הזה עם התאילנדית…הוא בטוח לא אוהבת אותה….מה יש לאחת כזו לחפש עם חתיאר כמוהו…בקופיפי זה לא היה קורה…תראי את המים של הים, כמו בארץ….לא כחולים כמו בפי-פי….המסעדות לא כמו בקופיפי, הפטאי שונה, השייקים אחרים, בקיצטר, אנחנו לא בירח דבש בשנת 2004, אלא בנופש משפחות בשנת 2010, רגע לפני 2011, כמעט 7 שנים אחרי שהתחתנו, אחרי הצונאמי שהיה פה, אחרי שנולדו לנו שני ילדים עשכשיו ספונים בעגלות בעודינו מטיילים איתם ברחובות פוקט ההומים בתאילנדיות שרק רוצות לעסות (וסביר להניח שגם לעשות) את בעלי. האמת, להיות אישה בתאילנד זו לא כזו אטרקציה. זה נראה לי המקום היחיד בעולם, שלא מחזרים אחריך בו, אלא אחרי בעלך. אישה אינה נספרת במדינה הזו, הבעל הוא זה שצריך לפנק, לעסות, להתרפק עליו, גם עם הוא צועד לצד אשתו, אימו ושני ילדיו. באחד ממכוני המסאז' אף הגדילו לעשות כשהציעו לאורן, שהסתובב עם לירי בעגלה, עת אני ויהלי היינו באחד ממסעות השופינג באי ושרה היתה באחד ממכוני המסאז,לשמור על לירי עת הוא מקבל עיסוי מאחת התאילנדיות. אני יודעת שהקורא, יוסי טרבולוס, היה אפילו מוותר על הבייביסיטר ומצרף גם את השמרטפית לעיסוי בעוד בנו זרוק בשולי הדרך בלי באט אחד על התחת, אבל אורן נגעל משוק הבשר התאילנדי הזה שמשומן היטיב ע"י גברים מערביים ושמן עיסוי. פטאי אחד מאוחר יותר ואחרי עוד שייק שהזכיר למה אנחנו כ"כ אוהבים את תאילנד, פסענו בחזרה למלון דרך אלפי בסטות שהציעו כמעט הכל. בבוקר למחרת בשעה שעמסנו על שולחנינו מכל טוב סיאם, צפינו בבריכה ובים הנשקף ממנה, והתחלנו להרגיש בנופש. וכאן אני רוצה להתעכב, לטובת הקוראים נטולי הילדים. אין מדובר בנופש מהסוג בו הנופש יורד לבריכה חמוש בספר וקרם שיזוף (כי את המגבות נותן המלון וכשהוא רעב, הוא מזמין וחותם על החדר), אלא בנופש אחר, כזה שהנופש/ההורה יורד לבריכה חמוש בילדיו שכבר עייפו אותו כשהלביש להם בגדי ים, ניפח מצופים וגלגלי ים ומרח אותם בקרם שיזוף מכף רגל ועד ראש, זאת אחרי שסעד איתם ארוחת בוקר במהלכה הם שברו כוס זכוכית (או יותר נכון, אחת מהם שברה כוס זכוכית כשהתעקשה לשתות ממנה מיץ), התלכלכו מהשוקולד שעל הפנקייקס, התרוצצו בין הסועדים ובעיקר לא נתנו להורים לאכול ביס אחד בנחת, שלא לדבר על שתיית קפה חם. רב הזמן כהורה, אתה שותה אייס קפה, אם נודה באמת, ולא מאהבת קפה קר, אלא מכורח המציאות בה הקפה החם לא נשאר חם אחרי שמביאים אוכל לילדים, מנגבים ידיים במגבונים שמחפשים שעות בתיק העגלה, מנקים את הבלאגן שעשו, לוגמים עוד לגימה מהקפה הפושר, מכניסים עוד ביס לפה, מנגבים נזלת, מרימים משהו שהושלך לרצפה, עוד לגימה והנה, הקפה קר…אייס קופי, כמו שאמרתי. בקיצור, זו חופשה אחרת, כזו שבה לא נחים, נו]שים אבל לא נחים, מתנתקים באמת, משתזפים,אבל תוך כדי תנועה, לא על מיטת שיזוף. רק בלילה, בסביבות אחת עשרה, אחרי שהצלחנו להוריד את רמות האדרנלין ולהחליפן ברמות מטרנה, ושרה, תיבדל לחיים ארוכים ולעוד הרבה ביקורים בסינגפור, התנדבה לשמור על הילדים, יצאנו לרחוב לחפש לנו מסאז'. לא לשתות קוקטייל באיזה בר של צעירים, אלא לעסות את עצמינו. מה יותר רומנטי מלשכב ליד בן/בת זוגך בזמן שמפרקים את כל גופך ואתה גונח בספק כאב ספק הנאה, אין יותר רומנטי מזה, ואח"כ מייד למיטה, לישון עד הבוקר של הילדים (הלפנות בוקר של המבוגרים), שמעירים אותך לתוך תוהו ובוהו שעשו בחדר בזמן שאנחנו ניסינו לגנוב עוד כמה דקות בעיניים עצומות. ולכן תפריט הרום סרביס בחדר 2640 מקושט כולו במדבקות סמיילי, מעשה ידיה להתפאר של ביתי הצעירה, שהעסיקה את עצמה יפה בזמן שאמא התקשתה להתעורר. אבל אין מה להתלונן, ברגע שמבינים שנגמר הירח דבש ועכשיו אלה החיים האמיתיים וככה תיראינה כל החופשות, מפצים על זה בקניות וככה עשינו. קנינו לילדים, לעצמינו, לעוזרת, אכלנו טוב ושתינו שייקים בכמות שאיימה על יבול הפירות של תאילנד באותה שנה. גילינו שאנחנו ממש לא אוהבים בננה לוטי, מתגעגעים מאוד לטעמו של פטאי טוב, כזה שיש רק בתאילנד, מאוהבים עמוקות בים הכחול שהפך לטורקיז שחיפשנו רק ביום האחרון, כמה מרפי מצידו, מתים על הפינוקים שיש למדינה הזו להציע ומקבלים בהכנעה את תעשיית הזנות ואת כל מה שזול בה – מחולצות במאה עשרים באט ועד נשים זולות ושירותי מין עבור אלוהים יודע מה עם מערביים עשירים. חזרנו לסינגפור, שהרגישה הכי בית בעולם, יהלי עודד את הטייס בנחיתה והמשיך להגיד "כל הכבוד לטייס" גם כשכבר עמדנו בביקורת הדרכונים, קנינו שתייה חריפה בדיוטי פרי שמסתבר שיש גם אחרי הכניסה לסינגפור(איזה כיף) וחזרנו לערב חג המולד דרך רחובות מקושטים. קארן הלכה למיסה של עשר בלילה ואנחנו הלכנו לישון הרבה אחרי שחזרה, אחרי שסרקנו את הרשת בחיפוש אחר טיסות לפסח, והרבה אחרי השעה שסנטה היה אמור כבר להגיע. קמתי בבוקר עם כאבי פאנטום באזור בגד הים וגעגועים עזים למדינה שבזכותה נכתב הטור הזה, למדינה שמספקת את החופשה האולטימטיבית, עם או בלי ילדים
BOOM SHAKE SHAKE SHAKE BANNANA 20- 24/12/10
