Be what you want to be!

מאז שעומר נולד אני משתדלת לחנך אותו על טהרת "חייה ותן לחיות"- גם לגביו וגם לגבי אחרים. אני חושבת (ומקווה) שהוא יודע שמבחינתי לא משנה אם הוא יהיה הומו, דוס, כופר או נזיר בודהיסטי- כל עוד הוא לא יפגע באחרים ויהיה מאושר! לפעמים כשהוא אומר לי "אבל אמא, זה של בנות…" אני מתחלחלת, שואלת אותו "מי קבע?" ומנסה להסביר לו שזה בכלל לא משנה של מי זה ולמי זה ממוגדר- אם הוא אוהב את זה- שילך עם זה, גם אם זה נגד הזרם. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, אבל אני בטוחה שזה מחלחל פנימה ויום יבוא והוא יגדל להיות אדם שפועל לפי המצפון הפנימי שלו ולא לפי המצפון המגדרי/ תרבותי של החברה.
צפיה במחזמר "בילי אליוט", שמבוסס על הסרט הבלתי נשכח ועלה לאחרונה גם בישראל (בתרגום של אלי ביזוואי) היתה מבחינתי עוד אבן דרך במסרים האלו!

העלילה עצמה (אם במקרה לא ראיתם את הסרט) מתרחשת באנגליה בשלהי שנות ה-80, בתקופת כהונתה של אשת הברזל, הלא היא מרגרט תאצ'ר, שהביאה לשביתת הכורים הגדולה (1984-1985).
בילי ( שון זילברשטיין) הוא בן למשפחת כורים בצפון אנגליה של אותן שנים. אימו מתה כשהיה צעיר יחסית והוא מתגורר בבית עם סבתו המבולבלת (דינה דורון), אביו  (אבי קושניר) ואחיו (אושרי כהן) הכורים.
על רקע השביתה, נחשף בילי במקרה לשיעורי הבלט של גברת וילקינס (דפנה דקל) ומוצא עצמו נמשך לריקוד. למורת רוחם של כל הסובבים אותו, הוא לומד בסתר ומתגלה כעילוי של ממש. המשבר מגיע כשהוא מתכונן ללכת להבחן לבית הספר המלכותי לבלט ונחסם על ידי אביו ואחיו. רק בסוף הם מבינים את החשיבות האמיתית של לעשות ולהיות מי שאתה חולם להיות, גם אם זה לא בהכרח מתכתב עם המציאות שאליה נולדת.
המחזה עצמו מהמם ופרט לכמה ביטויים בוטים מידי שהייתי מורידה (בכל זאת מדובר בצופים ילדים ולומר "שוטרים מזדיינים" לדוגמא, זה לא ממש הכרחי), התענגנו על כל רגע.
המשחק מהמם, המוסיקה מעולה, התפאורה משוכללת, התאורה והסאונד מדויקים והריקוד- וואו!! תוך כדי צפיה הצלחנו לעבור מנעד רחב של רגשות (שזו תמיד אינדיקציה בעיניי) ועומר, שדי בקיא במוסיקות קלאסיות, התלהב מזיהוי הקטעים המוסיקליים, ספג קצת רקע היסטורי חשוב ואמר לי בסוף: "איזה מזל שאבא שלו תמך בו בסוף והרשה לו להיות מי שהוא"… וזה יקיריי, היה שווה לי את הכל!

 
 
 
מתאים לדעתי החל מגיל 8…