עצמאית בשטח+

בחמישה ל2014 נפל לי האסימון; אני יודעת מה אעשה השנה עם הבלוג שלי, אני יודעת לאן אקח אותו ואני גם יודעת למה. אני אכתוב על אמהות שלא מוכנות להתכופף לכללי שוק העבודה, ושגילו שאפשר לעשות את מה שאת טובה בו ואוהבת ועדיין להיות אמא נהדרת.

ברבע ל2014 קראתי סטטוס מרגש של מכרה ממעבר לים.
היא כתבה שאת שנת 2014 היא מתכוונת לבלות בחיפוש אחר מקומות שבהם האנושיות באה לידי ביטוי, במקום להתמקד במקומות שמהם היא נעדרת, ושבכל יום היא תכתוב פוסט קצר בפייסבוק כדי לשתף בגילוי אחד קטן את כל מי שירצה לקרוא על כך.

יותר משהפוסט היה מרגש, הוא היה מחדש עבורי. הוא הזכיר לי שאנחנו יכולים לבחור במה למקד את המבט- בדף הלבן או בנקודה השחורה שעליו, אנחנו מחליטים לאיזה מבין השניים ניתן את תשומת ליבנו ובכך נהפוך אותו ללב העניין.

בחמישה ל2014 נפל לי האסימון; אני יודעת מה אעשה השנה עם הבלוג שלי, אני יודעת לאן אקח אותו ואני גם יודעת למה.
כל כך הרבה פעמים אני מתיישבת לכתוב דווקא כי משהו עצבן אותי, כי מישהו לחץ לי על עצב חשוף, כל כך הרבה פעמים אני מגלה שמישהו עשה משהו ותוך כדי כך בעצם הפעיל אותי- אוטומטית, אינסטינקטיבית, לא משנה איך, ובעצם גרם לי לוותר על הבחירה.

אמנם גם ההחלטה הזו קשורה בעצם לבאזז שמציק לי, ולא במובן שאני מבקרת אותו או חולקת עליו, אבל אני מרגישה שאפשר להעביר בשטח שלו את הפוקוס למוקד אחר ואני מרגישה שאני יכולה להסתכל בו על הדף הלבן הנקי- אפליית אמהות במקומות עבודה.

קראתי את הפוסט המעולה של עדה אופיר. ואני יודעת, אנחנו לא מדמיינות את זה, זה לא בראש של אף אחת, זה קיים. אחת מכל חמש אמהות לילד עד גיל 10, כך נכתב, לא מצליחה לחזור לשוק העבודה.
זה בועט וזה מרגיז, זה בלתי נסבל אפילו, אבל זו לא הבעיה שלי.
לא, לא בקטע מתריס. זו פשוט באמת לא הבעיה שלי כי כשהייתי בת 23, סטודנטית ואמא לתינוקת, החלטתי שנשבר לי מהשגעונות של מעסיקים שלא מבינים מה אני שווה. נמאס לי לשלוח קורות חיים ולחכות שיזמינו אותי לריאיון שמלכתחילה אני לא רוצה להיות בו, ונמאס לי מבוסים שבעולם שלהם עובד=עבד ושלגמרי לא מעניין אותם שיש היום מסיבת חנוכה בגן.
אז היה רגע קצר של בלבול ותדהמה במערכת- "לאן זזים מכאן?!", אבל מהר מאוד הגיעה ההבנה שאם אני יכולה להועיל למישהו אחר בתנאים שלו, אני יכולה להועיל הרבה יותר לעצמי בתנאים שלי.
וזהו, אני עצמאית מאז.

אני יודעת, כולם אומרים לי ש׳לא כל אחת יכולה׳, וש׳לא לכולן יש מקצוע שאפשר להסתדר בו ככה׳ וש׳יותר קשה להתפרנס כעצמאית׳ וכמובן ש׳ומה עם שאר התנאים?׳

היי, הלו… תניחו לי. להזכירכם, בחמישה ל2014 החלטתי להסתכל על הנייר הלבן במקום על הנקודה השחורה.
אני אכתוב על אמהות שלא מוכנות להתכופף לפי כללי המשחק האלה, שהחליטו שהן לא מוכנות למלא משרות שלא מתאימות להן, ושאפשר לעשות את מה שאת טובה בו ואוהבת ועדיין להיות אמא נהדרת.
אז אולי לא כל אחת יכולה, אני מקבלת את זה. אבל הרבה מאוד כן יכולות, רק שאולי לא אמרו להן את זה, ואולי לא סיפרו להן שדווקא כן כדאי, כי במקום פנסיה זוכים בחיים כאן ועכשיו, ואולי לא סיפרו להן שהן מאוד מוכשרות במשהו שעושה טוב לאנשים, או מועיל או עוזר באמת לא רק לדו"ח דפיקת השעון שהבוס שלהן מצפה לו בסוף החודש, ואולי עוד הרבה דברים.

זו לא תחרות, ולא ביקורת, זו לא פרסומת ולא השוואה מי האמא הכי טובה. זו הצגה של אפשרות שלא כולן חושבות שהיא אפשרית להן, ואני מכירה כבר המון נשים שישמחו לעזור לנשים אחרות למצוא את דרכן להתפרנס, לבטא את כשרונן, להאמין בעצמן ולהצליח.

אז לכבוד כל אלה שכן יכולות ועוד לא גילו את זה, החלטתי שב2014 אני הולכת לכתוב כמה שיותר פוסטים שאצליח, שייכנסו תחת הכותרת ׳עצמאית בשטח – אמהות (רגילות) יוצאות מן הכלל".
הם יורכבו מראיונות עם נשים שהן אמהות לילדים, שהקימו עסק בעצמן בתחומים שונים ומגוונים, שכולן כמוני-כמוך: אין להן בעל שעשה אקזיט, ולא סבתא שהורישה להן נחלה במושב במרכז, והן לא סטארטאפיסטיות שמטילות זהב- כולן נשים ׳רגילות׳, שהחליטו להפוך לאדוניות לעצמן, לעשות את מה שהן טובות בו, לעבוד קשה ולהיות אמהות בו זמנית, ושאף אחד לא יעקם להן פרצוף כי הן צריכות להוציא את הילד מהגן ב1, ב 4 או אפילו החליטו לקחת אותו איתן לעבודה עד גיל שנתיים.

ורק לידיעה- בחיפוש ראשוני בין נשות הקשר שלי בנייד כבר מצאתי 17 מועמדות ראויות!

אבל כמו שאמרתי- אני רוצה לכתוב על כמה שיותר נשים כאלה, שעוסקות בכמה שיותר תחומים ושמגדלות גם כמה שיותר ילדים (סתם, לא חובה 😉 ).

אז אם אתן אחת כזו, או מכירות מישהי שגורמת לכן להתפעל מ׳איך שהיא עושה את זה׳ –
יש לי שני דברים להגיד:

1. היא עושה את זה כי זה יותר טוב לה מאשר לעבוד אצל מעסיק שיישמח כשיגלה שהיא בהיריון בערך כמו שיישמח לגלות שהגיע הזמן שלו לבדיקת קולונוסקופיה.
2. תחברו בינינו. גם אני רוצה לדעת ׳איך היא עושה את זה׳ ולספר על זה לכל מי שרק רוצה לקרוא.

שנה טובה יקירותיי, ואם עוד אף פעם לא אמרו לכן את זה כך שהשתכנעתן, הנה עוד ניסיון באהבה ממני-
אתן יכולות להיות מה שתרצו.
לא כשתגדלו.
עכשיו.