שלום, בלוג יקר!
בא לי משום מה להתייחס אלייך כאל יומני האישי, אולי בעתיד הפורמט הזה ישתנה. הייתי רוצה לשתף אותך בהכל אז אתחיל בהרגשה שרק הולכת ומתחזקת: כאילו אני ילדה בת 13-15 לכל היותר, כל ההזדמנויות עוד לפניי ורק נשאר להושיט את היד והנה, הפרי בידי. כאילו לא התגרשתי לפני שנתיים אחרי טראומה ומהפך שלם בחיי שהתחילו ב2015, כשאני עדיין בהריון ונגמרו רק אחרי המילות המיוחלות "מגורשת, מגורשת, מגורשת". בד בבד התחילו חיים אחרים, חיים של חוויה מתקנת מצידו של א.
אבל יש לי הרגשה שהתחלתי להתעמק מדי בזכרונות בשביל הפעם הראשונה, אז שהפוסט הראשון יהיה כולו זוהר, מאושר במימדים של היקום כולו, תוך כדי שאני יושבת כאן במרפסת עם עצמי, הלפטופ והחטיף האהוב, סופגת כל שנייה של רחש העלים בשכונה, נהנית מכל פעימת לב, מודה על כל שאיפה ונשיפה של אוויר. ממש מצחיק אותי להיזכר איך לפני יומיים א. והילדה החליטו להתאגד ולשכנע אותי ללמוד לרכב על אופניים, איך בחרנו אותם ומה הרגשתי בדרך חזרה. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי..