הרחקתי עד עמק החיות המוזרות, הוא עמק הסיליקון, כדי לשמוע על הממלכה במושב חירות. הדברים היו כך:
אני אוהבת ספרים כאוביקט וכמדיום להצגת אמנות. בתקופה ההיא, לאחר שהתנדבתי לערוך ספרים לתערוכות קבוצתיות, החלטתי לעלות שלב ולהגדיל את מרחב האפשרויות דרך קורס הדפס וספרי-אמן.
את המושג ״ספר-אמן״ אפשר לפרש באופנים שונים, במקרה זה הכוונה ליצירת אוביקט-ספר (ניר, בד, חוט, מחט, דבק, הדפס ידני, מכונת פרס…), עולם שנוגע בחומר ומאגד בתוכו אמנות ואומנות, מלאכת יד עמלנית, יצירתיות ושחזור טכניקות שנדחקו מהעולם על ידי פסי יצור וטכנולוגיה. התאהבתי בניירות ומרקמים, התלהבתי מגווני דיו ושלפתי נייר שדיו נספג בו ממכונת פרס (תחושת הקסם זהה לנייר צילום שנשלף מקערת המפתח בחדר החושך).
במהלך הקורס נפגשנו עם אמן אורח שהגיע לקולג׳ הקליפורני מקצהו האחר של הגלובוס, כלומר מישראל.
מאז חלפו הרבה מים בירקון ובמסיסיפי קצת יותר, עד שבצעתי דבר שזממתי מזה זמן – ארגנתי קבוצת סקרנים קטנה לביקור ב״ממלכה של עידו אגסי – בית מלאכה לדפוס בֶּלֶט וכריכה אמנותית״ בהנגר ישן במושב חירות, בין פרדסים ולולים.
״בית מלאכה״ הוא שם מתאים למקום בו אגסי שולט על מלאכת יצירת ספרים בעבודת יד, ללא התערבות מחשב (כמעט ללא מגע מכונות המופעלות על ידי חשמל…). אגסי שולט בפס היצור הידני של הספרים – בחירת החומרים, עיצוב הספר והדף, עבודת הסְדָר הסזיפית והכריכה. בכל אחד מהשלבים מושקעת יצירתיות והקפדה על פרטים.
אגסי משתף פעולה עם משוררים ואמנים פלסטיים. מלבד שירה של טובי המשוררים העבריים הספרים אוצרים בתוכם גם אמנות פלסטית: ההכנה הידנית מאפשרת לשלב הדפסים מקוריים. חלק מפרויקטים מוזמנים וממומנים, כמו למשל ההוצאה מחדש של הקטלוג העיברי הראשון של חברת פורד. ההוצאה הידנית המחודשת משחזרת מהמקור גם טעויות הגהה ואי דיוקים גרפיים (נראה שפה הפדנטיות של אגסי דוחפת לכיונים מנוגדים…). המפגש בין המלאכה עתירת העבודה המוקפדת לקטלוג המסחרי והעברית הארכאית מרנין.
ספר אחר נולד בעקבות איתור ספר חיתוכי עץ של פרנץ מזרל בספריה הלאומית – עותק שהיה שייך בעבר ללאה גולדברג. גולדברג התרשמה מההדפסים וכתבה בהשראתם שירים בין דפי הספר. גלופות העץ המקוריות של מזרל לא נמצאו אך שוחזרו לצורך הפקת ספר שאיגד באופן רישמי את ההדפסים והשירה שנכתבה בהשראתם.
הספרים של אגסי יוצאים במהדורות מוגבלות וממוספרות (מעשרות ועד מאוד בודדות) ומתומחרים כעבודות אמנות. לעיתים, כמו במקרה ספר מזרל-גולדברג, יוצאת מהדורה מקבילה בהוצאת אבן חושן, הוצאה המנוהלת על ידי אביו של אגסי. ספרי אבן חושן מוקפדים ויוצאי דופן בנראות שלהם (בעולם השבלוני של הכריכות העכשוויות), אך לעומת ספרי האמן של אגסי מתומחרים כספרים ולא כיצירות אמנות.
חלל בית המלאכה צופן הפתעות רבות אך מוקדש בחלקו הגדול למגירות עץ יפיפיות המכילות אותיות עופרת זעירות לצד מכונת דפוס וונדרקוק (הדבר היחיד האוטומטי בה הוא הפצת הדיו). כשאגסי מדגים את פעולת המכונה הוא אומר שאם נהיה בשקט נשמע את נשיקת הדיו לניר. כשהוא מעביר את הספרים ביננו הוא מציע לנו להריח אותם. הוא לא דורש מאיתנו ללבוש כפפות (כמו שנוהגים בדרך כלל בספרי אספנים) כדי שנוכל למשש, לחוש בטקסטורות, במרקם הדיו.
אני מנסה להעביר את חווית הביקור בממלכה, חוויה של ארבעה חושים*: ראיה, שמיעה, מישוש, ריח, חוויה שמרחיבה את המושג ״ספר״. המדיה הדיגיטלית המתווכת מסננת את החוויה החושית ואין באפשרותה להעביר את היחוד, מה גם שההסברים של עידו והפרטים שהוא מוסיף משמעותיים. לכן מומלץ לבוא להתרשם בעצמכם (בתאום). אגסי מעביר סדנאות כריכה אמנותית (לאמנים, חובבים, ילדים וגם סדנאות משפחתיות), וממשיך לקבל פרויקטים מאתגרים גם מלקוחות פרטיים.
* ומה עם החוש החמישי, אתם שואלים? המבנה הסמוך הוא בית קפה חמוד וגם חנן הגבן נמצא לא רחוק.
הסיור בממלכה בבלוג ״אוספת אוצרות״ של רבקה קופלר, נקרא כמו ביקור במוזיאון (הפוסט וגם הבלוג מומלצים!)
