9 ימים במחלקה

מה אשפוז ארוך עושה

9 ימים באשפוז
אחד האשפוזים הארוכים שיצא לי עבור בכמה שנים האחרונות.
הכאבים, הקושי, כל כך קשים שאני כל הזמן מפקפקת בעצמי ובכאב שלי
אולי אני לא מצליחה לקלוט את היקף החומרה?
אולי המוח שלי מנסה להגן עלי באמצעות חוסר אמונה?
9 ימים במחלקה
שום דבר לא עוזר
קנאביס לא במינון הנכון
אלרגיה לכל מה שקשור לנרקוטיקה קלה
ניסיון של שנים ללא הצלחה עם נרקוטיקה קשה (5 שנים אבחנה, 5 אשפוזים, 2 ניתוחים) קיבלתי כמעט הכל ללא הצלחה
חוסר אונים של כולם והניסיון להימנע מניתוח שלישי.
כל המצב הזה מתיש, מתיש נפשית.
ולי נשאר רק לחשוב
לחשוב על מהות הכאבים, האם אצליח לחזור לחיים שלי במצב הזה, פשוט ללכת לעבודה ככה. אבל אם הליכה של 2 מטר בין המיטה לשירותים גורמת לי להתשה כמו מסע כומתה אז באמת לא ברור לי במה אני כל כך מפקפקת.
אולי זה כי לכולם חוץ מהרופאים המומחים המדהימים שיש פה (דר קאופמן ודר פז) זה כבר מוזר?
אולי בגלל שחוץ מחיוורון, שהפך להיות קבוע אצלי בתקופה האחרונה, אני נראת בסדר?
אולי בגלל שהכאבים האלו נמשכים כבר הרבה מאוד זמן קשה אני צריכה להבין שזו גזרת הגורל שלי?

כל כך הרבה מחשבות מפרקות מגיעות באשפוז ארוך.
החוסר אונים, התשישות שהכאבים האלו מביאים איתם זה פשוט גורם להכל להיצבע באפור.

ההבנה שאני אדם חולה, שאני ילדה חולה להורים שלא מגיע להם כל הקושי הזה, שאני אחות חולה לאח מהמם שלא צריך את על הראש שלו, גיסה לגיסה מדהימה שאני צריכה להיות האחרונה שבצרות שלה אבל עדיין דואגת לבדוק מה אני כמה פעמים ביום ודודה לא מתפקדת ל2 אחיינים מדהימים שלא ראיתי כבר שבועיים והגעגועים אוכלים אותי.

להיות מאושפזת זאת לא חופשה
זאת לא מנוחה מהחיים או בריחה מהעבודה
להיות מאושפזת בשבילי זאת קריסה, זאת שבירה של הגוף אחרי שלא טיפלתי בכאבים יותר מדי זמן והגוף פשוט מגיע לנקודת שבירה קשה.

בגלל שאני באמת מטופלת על ידי מלאך הוא מתעקש שיעשו הכל לפני שאני נכנסת לניתוח שוב.
אבל המצב הזה מתיש.
הכאבים לא עוברים
ולראות את אותם וילונות מכוערים במשך 9 ימים עם גיחות מאוד קצרות מחוץ לחדר זה קשה, זה מתיש וזה בעיקר מדכא.

הצעות לסדרות טובות יתקבלו בברכה