התחלתי ללמוד קרמיקה על אובניים. זה לא ככ פשוט כמו שחשבתי.
אחרי הלידה, הרגשתי שאני צריכה לחזור ליצור. ליצור לשם היצירה. ושיהיה משהו פיזי. תלת מימדי. לעבוד עם הידיים. שנים לא יצרתי בתלת מימד, בטח שלא לעצמי. ובכלל, שנים שלא יצרתי לעצמי…
יונתן היה בן 4 חודשים, אי שם בפברואר כשהתעניינתי ותכננתי להגיע לשיעור ערב בסטודיו לקרמיקה. עדיין הייתי איתו כל היום בבית, להוציא צילומים פה ושם, שמאוד השתדלתי שיהיו בזמן שהוא ישן, או לפחות שגם אבא שלו פנוי להיות איתו.
מהר מאוד התברר לי שהערבים שלי מוגבלים. שעדיין, גם בשעות הלילה הוא צריך אותי, ובכלל הזמן שהוא צריך אותי מאוד לא קבוע ומשתנה מיום ליום. לילה אחד יכול להיות שקט וזה שלאחריו יכול להיות גדוש בכי, שיניים, חוסר שקט והשד יודע מה.
עם הכניסה של יונתן לגן בחודש מאי, כבר ראיתי את האור. ראיתי איך הימים שלי מתמלאים בזמן פנוי לעצמי ולעבודה. אבל מהר מאוד התוודעתי למחלות גן, שמחזירות אותי לאותה סירה שוקעת ומיטלטלת. עיניים עייפות וטרוטות. זרועות כואבות מלהחזיק תינוק במשקל בריא חמסה טפו של 8 קג אנד קאונטינג..
והנקה. או, הנקה.
אין ביטוי מושלם יותר להנקה מאשר אסירת תודה. מי שהולך לה עם הנקה, בין אם השקיעה את כל מאודה כדי שתצליח ובין אם הסתדר לה מהשלוק הראשון, התברכה. אבל ברכה סטייל חרב פיפיות. את נותנת לפיצקי את הדבר שהכי טוב לו לפי חוקי הטבע של היונקים. זה גם כלכך פשוט (לא, בהתחלה זה ממש, ממש, ממש לא פשוט!) – לשלוף ציץ ולהתכרבל. ומצד שני זה נורא. את אסירה. אסירה של הרעב של התינוק שלך וכמו מעין צמיד חשמלי שמחושק לרגלך, את חייבת להיות ברדיוס X לתינוק כדי להיות קרובה מספיק להגיח בעת רעב. אם חצית את גבול הזמן והמרחק, הגודש כבר יאותת לך ש-וואווווו גברת, הגזמת! את חייבת להמשיך לאכול בריא ולהזין את עצמך בטופ של הטופ כדי שהאספקה לא תיגמר. האנרגיות שלך נשאבות כהרף עין ויניקה. ושאיבות. אוף שאיבות…
הדבר הכי לא טבעי ביקום ועם זאת ככ פרקטי. לא תפגשו חתולה שואבת חלב לגורים שלה, מבטיחה לכן.
אבל אני ככה, עברתי מספיק שטיפות מוח וחלב כדי לדעת שזה הכי טוב לו, גם אם הוא מקבל את זה מעורבב בדייסה של הבוקר ולא ישר ממני. גם אם אני צריכה להרתיח אינסוף פעמים את הציוד כל פעם לפני השאיבה כדי שהחלב שלי, שהוא לגמרי שלו, יהיה הכי סטרילי שאפשר…
כשסוף סוף הגעתי לשיעור הקרמיקה הנכסף, הייתי בטוחה שהנה – אני הולכת לרקוד עם האצבעות על החומר ולשלוף כלים בקצב מסחרר.
אז זהו, שמסתבר שליצור באובניים זה בכלל לא פשוט. ואם חשבתי שהשיעור ייתן לי מרגוע לשרירי הגב ולזרועות שכואבות מהנקה, ובכן – אלה בדיוק השרירים איתם צריך לעבוד!
פעם אחרי פעם אני מפספסת בכלים שאני יוצרת באובניים והם מתעוותים תוך כדי הסיבוב. זה מבהיר לי שיש לי טעות בבסיס ומשהו ביסודות שלא הבנתי, ואני שואלת את המורה מה אני עושה לא נכון. הוא עונה שאחת הסיבות העיקריות היא שאני לא יציבה מספיק וזה גורם לי לאבד את המרכז. באובניים, ברגע שאני לא ממרכזת את הכלי, הוא לעולם לא יהיה סימטרי, גם אם אתאמץ מאוד. חוץ מזה יש לי עוד כמה טעויות בעבודה, אבל זו מבחינתי, הבסיסית והקריטית ביותר.
אחרי אותו שיעור חשבתי על עניין המרכז בקרמיקה, ועל הקשר בין ההריון והלידה שעברתי.
במהלך 9 חודשים הגוף שלי גידל עובר ופינה מקום עבורו. כל מי שפגש אותי באותם חודשים היה עד לבטן ענקית ומפוארת, שלא האמנתי בחיים שתהיה לי, ובטח לא שאחזור למימדים הצנומים שלי אחריה. מרכז הגוף שלי – הפופיק שלי, נמחק. פופיק ששנים האח/יות שלי היו צוחקים עלי שהוא מוציא לשון, בלם את פיו והפך לכמעט בלתי קיים. מרכז הגוף שלי, מרכז החיים, עבר ליונתן. ולאחר הלידה, שאולי עוד תזכה לפוסט משלה, הפופיק חזר כמו בלון שהוציאו לו את האוויר, שמוט, לא ממש במקום. הבטן אולי שטוחה אבל העור רופס. איבדתי את נקודת המרכז בגוף. היא סטתה מהציר למקום שהג'יפיאס שלי עוד לא איתר.
חשבתי על האתגר הזה, שאם הגוף שלי לא יודע איפה המרכז והמצפן שלי מקולקל, איך אדע למרכז את הכלי במקום הנכון? אולי הסיבה שלא מצליח לי עמוקה יותר?
ואז המשכתי להתגלגל במחשבות של הקרמיקה והגוף, ולמה דוקא עכשיו, אולי 29 שנים אחרי שיצרתי בקרמיקה בפעם האחרונה (אני זוכרת שהייתי בחוג כילדה, אבל אולי גיל 5 זה קצת מוקדם מדי? תעתועי זכרון? הממ..) אני שוב מנסה ליצור בחומר כל כך בסיסי. וחשבתי על זה שכמה שיעורים קודם, תלמיד אחר יותר ותיק ומיומן, יצר הרבה כלים מתוך גוש חימר אחד גדול.
הוא עיבד את הגוש והניח על האובניים, ויצר פריט-פריט מתוך החומר, כל פעם עובד על קצה אחד של החומר ומסיר מתוכו את הכלי שיצר, ולאחר מכן ממשיך לעבד את החימר הנותר לעוד ועוד כלים באותו אופן. והנה שוב ראיתי הקבלה בין קרמיקה ללידה: איך אני גוף אחד של חומר ומתוכי נוצר גוף חדש, שהוא הארכה שלי, הוא בשר ודם שלי, מקורץ מהחומר שאני קורצתי, ואמא שלי ואמא שלה וכן הלאה.
ומרכז הגוף שלי כבר לא נמצא רק אצלי, הוא גם אצל יונתן. הוא שלו. ואני צריכה למצוא את האיזון בגוף החדש שלי כאמא, שאין לה כבר מרכז כובד אחד אלא שניים, שלי ושל הכלי שנוצר מתוכי, וללמוד להיות ממורכזת, מאוזנת ומפוקסת – עבורו ובמיוחד, במיוחד עבורי.
אז אני נושמת פנימה ומנסה לדמיין את המרכז. מביטה אל הפופיק הרופס שלי, שאם פעם הוא הוציא לשון הייתי אומרת שהיום הוא מסתובב עם לסת שמוטה.
על פני השטח הכל אותו דבר. אנשים עדיין מסתכלים עלי בקנאה כי אני רזה, מסננים קללות כשאני אוכלת בכמויות שהם לא היו מעיזים להכניס לגוף. השיער שלי עדיין מלא למרות הנשירה המאסיבית שהסתיימה סוף סוף. אני מצלמת משפחות ואירועים באותו קצב…
אבל משהו בלוחות הטקטוניים שלי זז. כדור הארץ שלי, סטה מהציר אחרי רעידת אדמה וצונאמי, שיצרו אצלי יבשת חדשה. ואני בתוך המים, נסחפת עם הזרם במערבולת, מחכה לנתיב הבריחה שאוכל לחתור ממנו אל החוף.
