אבא שלי אהב לשמוע שירים של שלמה ארצי ולפזז. בעצם לשיר ולהתנועע. הוא היה מתופף על רגלו בקצב השיר. זה עשה אותו שמח.

הוא היה משמיע מוסיקה בשישי אחר הצהריים, אחרי שחזר מהעבודה, הוא אהב לסדר ולנקות את המקרר ולהתלונן על משק הבית העצל שלנו. אני הייתי שוקדת בלימודיי לקראת מבחן, או כותבת עבודה. התביישתי באבא שלי שהוא כל כך סוער. לפעמים מבקש שאשיר, או שאעשה חיקויים של רוסים וצוחק בקול גדול. בבילויים תפס לעצמו חבורה ופיטפט. הוא בחר את הנושא, ואז הסביר ארוכות ולפרקי פרקים. המאזינים והמאזינות היו מבודרים מהאנרגיות הסוערות שלו, עד שקלטו את השטיק, ואחר כך השתעממו וישבו במיאוס עד שיסיים את ההרצאה שלו.

והוא, כל שרצה היה לבדר. הוא לא רצה אפילו לעניין, כי בעיניו היה האוטוריטה העליונה בנושאים, כולם יהיו כמה צעדים אחריו. כשניסו לתרום לדיון היה משיב בקצרה וחוזר לאחד מפרקי ההסברים ששטח הסבריו היו לעתים מקוריים ומרגשים, אך אני התביישתי בו, מפני שהם היו סובייקטיביים לחלוטין. ההסברים כללו תיאורים צבעוניים שנשענים על הפרשנות שלו. המאזינים היו בעצמם חלק מהסיבות להסבר כולו. הרקע האישי של כל מאזין נכנס לתוך ההסברים על מנת שזה יוכל להתחבר אליהם. במובן הזה היה אבא שלי כולו ידידותיות ונדיבות. לעתים היה מבקש לייצר חיבור דווקא על רקע של חוסר הבנה, דרך השוני בין המוכר לבין הזר. זו הרגישות המיוחדת שלו. כשראיתי שהשתמש בה בזדון, כדי להוכיח עליונות, הרגשתי רגשות שעולים מעל ומעבר לכל בושה, עד כדי מבוכה.

הסבר בעיניי היה דבר אפריורי שצריך להיעשות בצורה יותר שיטתית, עם הקשרים לזמן, למקום ולשפה. והוא מורכב. כדאי להתאים אותו למאזינים, אבל גם אם לא, יוכלו עדיין ללמוד מן ההסבר. אסור להוסיף להסבר דבר שאינו שייך אל כוונתי להסביר אותו. לכן להתפלפל תמיד נמנעתי כמה שאפשר, כדי שלא אגלוש.

אני זוכרת את חלל ההסברים הצפוף, אסור לשבת, אסור ללכת כי יש הסבר. מותר לעמוד. אני תוהה אם היה אפשר לעקוף ומניחה שהיה בלתי ניתן, כי שביל ההליכה היה חסום, אף על פי שהמסלול היה מעגלי, מסיבות תכנוניות נהדרות ומחושבות. חסמו את המעבר מההתחלה לסוף, והיה צריך ללכת ולעצור להסבר, וחוזר חלילה.

אם אבא שלי היה המדריך, היה מטפס על הקירות ונוגע במוצגים. והחמור מכל, היה מוליך את המאזינים הלוך וסוב בכל הדרכים, למען הסבר אחד בלבד. וכל זה על מנת להתפלפל, ולתאר בצבעים את מה שיש להסביר עם קשת גוונים צרה ומדורגת.

אם הוא לא המדריך, הוא בכלל לא מקשיב. לכן לא הזמנתי אותו להדרכות שלי. אמנות הדיבור היא היכולת המקצועית היחידה שהוקנתה לי בידי הוריי. שקלתי ומדדתי, וניסיתי תמיד, גם כשזה היה נורא. ואז הדרכתי במילותיי שלי, בהסברים חצופים באף גבוה כלשהו. הרגשתי בעננים. ההסברים שלי נתנו לי כוח שנוסף לשפה. להיות ברורה, נגישה ותקשורתית. לא כמו אבא שלי, הסרח המפטפט, מרוב מילים בלע אנשים. אי אפשר להקשיב לזה, הוא לא נותן הוא היה האיש הנעים שהיה כל כך נ

למצוא את כל  נדיבות. שלו לעולם לא תיאר את התופעה בצורה שיטתית. תופעות כמו אריה דרעי או המטבח היפני.

ולעולם לא יבינו זאת.

תמיד כשכעס היה צועק ושובר ומטיח ברצפה.