בתמונה: ארוחת צהריים משתכנזת, ערוכה על שולחן מרוקאי יציב.
אם הוא לא היה כל כך רגיש הייתי מתאהבת בו: גבר פגיע אך חזק, אינטלגנט ולא מפחד מ״כפרה עליך״ מידי פעם.
או שכן?
הספר ״אמזלג״ של יוסי סוכרי הוא ספר על מרדף מהסוג הנלוז שכולנו חוטאים בו: המרדף להיות שייך. הקריאה עצמה קולחת, מאידך התובנות שעולות מההתבוננות על החברה הישראלית ועל עצמנו מעייפות. ממש כמו המרדף שילדים עושים בהפסקה בבית הספר כדי להיות שייכים לחבורת המקובלים, כך עושה הגבר המרוקאי-לובי-ישראלי אל ליבם של כולם. המרדף להיות שייך למשפחה המרוקאית השורשית, אבל גם לשכניו, חבורת ההיפסטרים התל אביביים. המרדף להיות שייך לחברה הישראלית, גם הפריפריאלית וגם המיינסטרימית. המרדף להיות שייך לזוגות המונוגמים ההטרוסקסואליים עם בית, שני ילדים כלב ומשכנתא. המרדף להיות מאושר. המרדף להחשב אינטלקטואל. המרדף להיות בריא. המרדף להיות אבא טוב. המרדף להיות נאהב. המרדף להיות שייך למשהו. מצד אחד, הוא מציב מראה מעציבה מול החברה הישראלית שלא השכילה לאמץ פלורליזם של המגוון הייחודי שלנו במדינת מהגרים ומאידך הוא מגחיך את הגיבור במרדפו אחר הרצון להיות שייך. וגם קצת את עצמנו.
הספר נקרא בשקיקה ומאפשר חשיפה לנפשו של גבר בן 51. ספרי משבר גיל גברי היא אופנה חדשה (״הראיון האחרון״, ״חזקים ברוסיה״) ומבורכת. בשיאו של משבר הגיל (ביום ההולדת 51, אם לדייק. ביץ׳) נושטת אותו אשתו האהובה לטובת אישה (לא ממש אהובה. זוגיות שהוזנחה, אבל השקר שהוא מספר לעצמו ומאמין לו בכל ליבו). הנטישה שולחת אותו למסע נטול קטרזיס בעברו ועבר משפחתו.
בספר שזורים פניני מילים והשפה אינה גבוהה מידי ומליצית, אך בטח לא עממית. ״השקט החדש לא כתב את הפגישה, הוא מחק אותה. הנהיר שאין בה צורך״. ״אני מתאווה לנשים כדי לפתור את מצוקותיי״. ״גופינו נבללו זה בזה, נכנסו ויצאו בלא צרימה״ כך כתב על הגברת הראשונה שאסף בבר תל אביבי ולא שב לדבר איתה אחרי שהפילה את ילדו. לא כעסתי עליו פחות כשהתעלם ממנה ברעם, אך התענגתי על הזכות להצצה איך עובד המוח הגברי. גם אם הוא ערוך.
