הנשמה של אדי

בחורה עם מחשב נייד

באותו יום שישי נשארה בבית. הוא יצא לריצת בוקר והיא העדיפה לישון שעה נוספת. כשחזר, קמה לאט, השתרכה למטבח והפעילה את הקומקום. היא אהבה את הנוף הירוק שנשקף מכל החלונות. בוקר טוב אמרה לעצמה מושכת את המילים ומתמתחת בהנאה של יום חופשי. להקת ציפורים חצתה את השמים במעוף מסודר. בכביש מרוחק עבר אמבולנס שניסר את השקט ביללה צורמנית, משתלב בשריקת הקומקום.

פתחה את החלון, להישען, לנשום אויר, ופרפר לבן נחת על כף ידה, מרפרף ועף לדרכו.

את והפרפר שלך, גיחך בעודו יוצא מהמקלחת ומנגב את שיערו.

זה לא פרפר, זה אדי בא להגיד בוקר טוב, ענתה בנמנום והלכה למזוג את הקפה.

אדי בנה את הבית בו הם גרים, כשהקימו את המושב. אמן ממורמר שחי לבד כל השנים, עד שנפטר במיטתו, מותיר אחריו מעט חפצים, אוסף ציורים שמעולם לא נחשף בתערוכה, וילד אחד שלא הכיר, כי גדל עם אמו במדינה אחרת וחזר רק לכבוד הלוויה.

כשהחליטו לחזור למושב, שמחו לגלות שהבן של אדי העמיד את הבית למכירה.

אמנם הזהירו אותם מפני הבית הזה, אמרו שלאדי לא היה מזל וכך גם לכל מי שגר שם אחריו, אבל הם לא האמינו בזה. היה להם אחד את השנייה ונראה להם שיחד יוכלו לנצח בכל דבר. הוא תמיד זרם עם דברים בלי לתת מקום לדאגה, ורצה לחזור לחברי ילדותו ועבורה החיים היו מערך מורכב ומתוכנן, והבית הזה, שבע מדרגות כניסה, שלושה חדרי שינה, וסלון עם נוף כפרי, היה חלק מהתוכנית להקים משפחה במקום בו גדלה, להשיג מחדש את מה שהוריה לא השכילו לשמור.

כאשר המשאית עם החפצים חנתה ליד הבית, יכלה לשמוע את השכנים מתלחשים, מנסים לנבא כמה זמן ייקח עד שיבינו מה הולך ויעזבו.

הוא עלה עם החבילות והיא עצרה לשמוע סיפורים על אדי האומלל, על הציורים שהשאיר במחסן של השכנה כמה ימים לפני שנפטר, כאילו ידע מה הולך להיות, ועל הבית שלא נותן לדייריו מנוח, מחכה לאדי שיחזור.

הארגזים העמוסים חיכו לה, וכשהוא הלך לפגוש חבר ילדות מהמושב כי 'לא חייבים לעשות הכל היום', היא העדיפה להישאר ולסדר, עד שכל דבר הונח בדיוק במקום שייעדה לו. פתחה את החלון והתיישבה לנוח מול הנוף הכפרי, נזכרת בבית שגדלה בו, במעבר החד לעיר אחרי שהוריה הפסידו את כל כספם. לרגע קצר הרגישה מנצחת, כשפרפר לבן התעופף פנימה והחל לרחף במעגלים, נתקל בקירות כמו מחפש דרך לצאת, מחריד את שלוותה.

אומרים שפרפר זה נשמה, אמרה לו כשחזר. השכנה ספרה לי שהנשמה של אדי מסתובבת פה לפעמים.

איזה שכנה? שאל מופתע.

הזקנה, זאת עם הקול המוזר, הייתה חברה של אדי.

פרפר זה פרפר, ענה בחצי צחוק והוסיף: את במושב עכשיו, עוד תתרגלי לחרקים מעופפים ולשכנות מוזרות.

הבעיות התחילו זמן קצר אחרי שהתמקמו. צינור מים התפוצץ בקיר שגבל עם חדר השינה שלהם וכל הבגדים נרטבו, מערכת החשמל קרסה והשאירה אותם יומיים עם אור נרות ובפינות הגבוהות החל לבצבץ עובש בשחור מאיים.

אנשי מקצוע באו והלכו ודומה היה שהתיקונים נמשכים עד אין סוף.

זה הכל סימנים, אמרה לו באחד הימים. הבית לא אוהב אותנו. בכל פעם שמתקנים דבר אחד, משהו אחר מתקלקל.

הוא הביט בה במבט משועשע: זה לא הבית, זאת את. אם לא היית מתווכחת עם בעלי המקצוע על כל דבר, היינו מסיימים את התיקונים מזמן.

היא רצתה להיעלב, לעשות את הסצנה הקבועה, אבל זה היה סופו של יום מתיש והיא העדיפה לשתוק.

הוא התיישב לידה.

אולי תנסי לחייך קצת? חיוך קטן, אמר בקול משדל. את יפה כשאת מחייכת.

מה לחייך עכשיו, חשבה והסיטה ממנו את המבט, למי יש זמן לחייך.

את יודעת, יכול להיות שאת צודקת, המשיך ורצינות נשמעה בקולו. יכול להיות שהבית הזה מחכה שתהיה בו אהבה כדי שהוא יוכל לאהוב בחזרה.

היא נרדמה על הספה.

הזריחה העירה אותה בליטופי קרניים, והיא הופתעה לגלות שהיא בסלון. הביטה סביב. הפרפר הלבן חיכה לה על אדן החלון.

עוד פעם הפרפר הזה, מלמלה. אתה אדי? שאלה בקול. באת לבדוק מה שלום הבית שלך? הכנפיים הלבנות רטטו. אני אגיד לך מה שלום הבית שלך. זאת חורבה מעצבנת. לא פלא שכל מי שהיה פה לפנינו ברח כל עוד נפשו בו. הוסיפה בכעס.

הפרפר ניכנס, התרומם באוויר, התעופף סביב התקרה ונחת על הכורסא לצדה.

היא התיישבה. מוזר, חשבה לעצמה, מסובבת את גופה לכיוונו. הפרפר לא זז.

מה אתה רוצה? שאלה והרגישה שדמעות חונקות את גרונה, מוצאות את דרכן לעיניה ומתגלגלות החוצה. חלמתי לחזור למושב, כל כך רציתי, ועכשיו לא נשאר לי כוח ליהנות מזה. אולי השתגעתי לדבר עם פרפר, אבל אין לי כוח יותר. אני מוכרחה לדבר עם מישהו.

הפרפר רפרף בכנפיו כמו עומד להתרומם אך נשאר במקומו.

נמאס לי שהוא זורם ואני תקועה. הוא מחייך ואני כועסת. נמאס לי לטפל בכל התקלות, לריב עם כולם בשביל לנסות להוזיל את השיפוץ ובסוף להישאר בלי חשק לכלום. אני רוצה להיות כמוך, להתעופף כשבא לי ולנחות בלי לחץ כשמתחשק לי, בלי לדאוג כל הזמן.

הפרפר התרומם לאוויר, חג מעל הכורסא, מצייר שמיניות באוויר, ממריא לכיוון החלון.

זה הצחיק אותה. בלי כל התרעה מוקדמת היא חייכה והרגישה את המתח נמס והכעס מתרחק כאילו מעולם לא היה.

חזור, אתה לא יכול לעוף ככה באמצע שיחה, קראה אחריו משועשעת כשהחל להתרחק, ובעודה נשענת החוצה מהחלון גילתה שהשכנה עומדת על השביל, עוקבת במבט אחרי הפרפר המתעופף, כמו הקשיבה לשיחה.

בואי, אני רוצה להראות לך משהו, אמרה השכנה בקול סדוק.

ישרה את החולצה, העבירה יד בשיער, יצאה אל השער ומשם אל השביל שמוביל אל החצר שממול.

חכי כאן, פקדה השכנה, ונכנסה למחסן מט ליפול שעמד בחצר.

שמעה אותה מחטטת בין חפצים, גוררת, מזיזה, ולבסוף יצאה ובידה תמונה קטנה מכוסה בבד דהוי.

את זה אדי עשה בימיו האחרונים, אמרה, ואז לאט ובזהירות, חשפה ציור של אישה מחויכת, כף ידה מושטת ומעליה מרחף פרפר לבן.

מאז היא כמעט לא כועסת. משתדלת לרחף את החיים, לחייך אליו יותר, להתגמש, לפנות זמן לעצמה. מאז היא לא עובדת בימי שישי, כמו היום, מתעוררת לאט, מרפרפת בוקר טוב לפרפר הלבן ושותה את הקפה מול הנוף.

סיפור שכתבתי, והיה יכול להיות אמתי
סיפור שכתבתי, והיה יכול להיות אמתי
tami-gold
תמי גולדשטיין, מורה רוחנית, מדיום והילרית. מטפלת ויועצת אישית וזוגית הוליסטית,