"אני חושבת שמשהו לא בסדר עם הלב שלי"
לא הבנתי, מה?
"כואב לי. אלוהים כמה זה כואב"
איפה כואב?
"באזור החזה. כואב…"
הכאב הלך והתגבר. הלך והתגבר.
כחצי שעה לפני כן, ממש רציתי שקשוקה. כעת, כשאני שומרת ודואגת לאכול תזונה דלת שומנים, עד שיסירו את כיס המרה, הרגשתי שאני מתגעגעת למאכל האהוב עלי – שקשוקה.
הוצאתי עגבניות, דאגתי למעט מעט שמן, ללא פלפלים חריפים כמו בדרך כלל.
בישלתי, המתנתי, הוספתי ואז הביצים… איזה ריח.
חשבתי על חנוכת הבית שאנחנו מתכננים לעשות בחמישי.
די, צריך להוציא מכאן את האנרגיות הרעות שלהם. להכניס אנרגיה טובה. קבענו כבר עם השכן הדתי שלנו שהתנדב לארגן הכול. הזמנו חברים. הזמנתי את חן העוזרת שתבוא לעשות לי סדר וניקיון בבית, הכול היה מתוכנן וכמעט מוכן ליום חמישי.
חשבתי גם על האירוע שאנחנו מוזמנים אליו מחר. לזוג חברים שלנו נולד בן, בשעה טובה. ידעתי כבר מה אני לובשת, כעת הכול יושב עלי פצצה. 6 קילו פחות! יצא משהו טוב מהשהייה בבית החולים אז.
חיכיתי כבר לבוא לשמוח איתם, חיכיתי למחר גם לראות את כל החברים מפלמחים, לראות את התינוק הפיצי שנולד. בחיי שהתגעגעתי.
המשכתי להכין לי את השקשוקה, דאגתי לתעד כל שלב באינסטה.
לפני שהתחלנו לאכול, התחלתי להרגיש כאב חד באזור החזה. התעלמתי.
התרגלתי לכאבים מוזרים כאלה בגלל כיס המרה הארור הזה.
התחלנו לאכול. הכאב הלך והתגבר. אכלתי מהר כאילו שאם אסיים את האוכל זה יעלם. רציתי ליהנות ממשהו טעים. קצת מיציתי את עניין הסלטים. טוב לא מיציתי. אני חולה על סלט אבל חשקה נפשי במשהו אחר.
כשסיימתי את הצלחת ולא השארתי כלום, הכאב כ"כ התגבר שהתחלתי להתקשות לנשום.
ניסיתי לנשום עמוק ולא הצלחתי. כואב.
"אני לא מצליחה לנשום. אני חושבת שזה הלב."
ואני לא אחת כזאת שמתלוננת על כאב. יש לי סף כאב גבוה. (כל עוד לא מדובר בבדיקות דם וזריקות)
"אננני… לא מצליייחההה לנשוםםםםם"
אני מזמין אמבולנס!!!
בינתיים דאגתי להחליף טייץ. בקושי נושמת אבל חייבת להיראות כמו בת אדם. כעת שכשאני שוקלת 6 קילו פחות, (כמה כיף לומר את זה) הכול גדול עלי. חיפשתי טייץ מחמיא יותר. התרגלתי כבר לעניין הזה של בית חולים והכנתי את עצמי שאולי יאשפזו אותי.
האמבולנס הגיע. לקחו אותי במיטה ואני שמתי את כובע הקפוצ'ון על הראש. לא נעים עכשיו מהשכנים. ממש לא מתאים לי שיראו אותי כך.
הפרימדונה המתוקתקת, שוכבת במיטת אמבולנס עם טייץ גדול וקפוצון. לא.
בדרך שאלתי את צוות האמבולנס אם הם יודעים האם מדובר באירוע לב,
הם ענו שלא.
שאלתי אותם מה יקרה אם אני עוברת התקפת לב עכשיו, האם ידעו מה לעשות.
הם לא ידעו ורק אמרו שהגיעו הכי מהר ושלא אדאג כי מפעילים סירנה ותכף נגיע לאסותא.
תודה באמת, אני בידיים טובות.
שאלוהים יעזור לי.
הגעתי למיון לבד. קובי חיכה לאמא ואז נסע לכיוון.
בינתיים חשתי רצון עז להקיא. ואני לא מקיאה. כמעט אף פעם.
רצתי לשירותים וכל השקשוקה יצאה לה. זה היה מתיש, דוחה אבל הקל עליי לכמה דקות לפחות.
הבנתי שאני הולכת להיפרד ממנה בשנים הקרובות. ביי ביי שקשוקה. גם אותך לקחו לי.
עשו לי בדיקות והגיעו למסקנה שזה השיט ההוא.
התפיל הזה.
כיס המרה.
לא הלב. ברוך השם.
התחילו עירויים, משככי כאבים ושום דבר לא עזר. התפתלתי מכאבים.
הרופאה התעקשה שאומר לה את שמי, צעקתי עליה שאני לא יכולה לדבר!
אז היא ענתה: "אז איך ענית לי עכשיו"?
לאחר שקיבלתי כמה סוגים של משככי כאבים, התחלתי לחוש הקלה. התנצלתי בפני הרופאה והסברתי לה שאני לא אדם שצועק על אנשים, בטח לא על רופאים, פשוט כאב לי כ"כ.
נרדמתי תוך כדי כאבים, לא עזים כמו קודם.
התעוררתי בשעה שלוש לפנות בוקר במיון.
החליטו לאשפז אותי.
המחלקה הקבועה – כירורגיה הייתה מלאה ואושפזתי באורתופדיה.
איזה עולם שמה.
הרופאים, המיטות אפילו החולים – כולם נראים יפים יותר. עולם אחר.
הייתי בחדר עם 2 נשים. אחת צעירה שעברה ניתוח ואחת גדולה ממני בשנים אחדות. היא עתידה הייתה לעבור ניתוח ביום למחרת.
שמעתי אותה יושבת עם הבנות שלה וצוחקת על העולם. היא סיפרה להם שאמרה לאח בבית החולים שבדיוק חזרה מסין והוא נהיה לבן. ואז כמובן גילתה לו את האמת והמשיכה לספר כל מיני סיפורים מצחיקים. מצאתי את עצמי מחייכת מתוך שינה. לא בדיוק שינה.
בבוקר ערכנו הכרות ואמרתי לה שהיא אחת הנשים המצחיקות ביותר שפגשתי.
היא סיפרה לי שהיא חד הורית עם 7 ילדים. גילו לה סרטן והיו צריכים להסיר לה גידול.
היא הייתה יפה וכזאת טובה ונעימה. היא אושפזה באורתופדיה גם כי אין מקום בכירורגיה.
שמחתי שהיא איתי בחדר.
התפללתי בלב שהניתוח שלה יעבור בשלום.
אצלי בינתיים חזרו לתת את האנטיביוטיקה הרעה. זו שעושה לי בחילות.
שוב דילגתי על ארוחת בוקר. הבחילות הללו מכה!
קפצתי לכירורגיה, האחים.ות והרופאים.ות ישר זיהו אותי! הם שאלו מה אני עושה שמה ואיך רזיתי כך, עניתי: "התגעגעתי, אז באתי".
לא באמת.
החלטתי להתפנק בקפה, ירדתי למטה ושתיתי קפה בנחת. הטעם שלו היה מוזר. ניסיתי ליהנות ממנו כמה שניתן.
חשבתי על האירוע שלא אגיע אליו היום. אוף.
צהריים וויתרתי על ארוחה, ערב וויתרתי. לא יכולתי לאכול כלום.
ביקשתי מקובי שיביא לי את הלפטופ אחרת אשתגע.
הלילה לאחר מכן עבר בשקט עד השעה 3:00 בבוקר. הצעירה שהייתה משמאלי עזבה והגיעה מבוגרת שהייתי צריכה לעבור ניתוח. נכנסו אליה כל מיני רופאים והרעישו כל הלילה.
בבוקר, לאחר שסירבתי לאכול שוב, והלפטופ היה אצלי, ישבתי לעבוד.
השתמשתי באוזניות ושמעתי את HOW TO SAVE A LIFE
צפיתי בפרק הזה שד"ר אואן שר וגם קאלי. הפרק שהיא הייתה בין חיים למוות.
בת הזוג שלה בדיוק הציעה לה נישואין ושניה לאחר מכן עשו תאונה מחרידה. קאלי שחררה את החגורה לשניה ועפה דרך החלון הקדמי. כל הפרק ניסו להציל אותה ואת התינוקת שלה.
פרק עוצמתי ביותר. צפיתי שוב ושוב והכנתי פוסטים לכל לקוחותיי במשך כמה שעות.
אח"כ בכיתי. צפיתי ובכיתי.
כשעה לאחר מכן, הגיע הרופא הבכיר ואמר לי שאני משוחררת. הוא נתן לי הוראה לאנטיביוטיקה הרעה הזה למשך 5 ימים ועוד אחת. הבנתי שאני הולכת להיות סמרטטת.
שאלתי אותו איך משחררים אותי אם גילו לי כעת דלקת בדרכי מרה, הוא ענה שאני מתפקדת וכל עוד אקח אנטיביוטיקה אז הכול בסדר. במקרה של החמרה להגיע.
אמרתי לו שהאנטיביוטיקה מחלישה אותי מאוד ומה הוא מציע לעשות, ענה שהמליץ על שבועיים מחלה.
כן, טוב. שניה חיימשלי. חופשת מחלה שבועיים. רגע, אודיע לבוס.ית
אה… בעצם, זו אני.
קובי הגיע לאסוף אותי. רגע לפני שיצאנו ממתחם בית החולים, חשתי צורך עז למשהו טעים. באופן אוטומטי ובנוהל, הלכנו לפרוזן. הזמנתי בננה – תמר – מלון. קובי הזמין משהו עם שוקולד.
הלכנו לכיוון האוטו. משם נסענו הביתה.
יום חמישי היום, אין חנוכת בית היום.
אולי בפעם הבאה.
