משבר במערכת יחסים זוגית לא מתחיל ביום אחד, גם לא בריב אחד, גם לא בויכוח אחד יותר מידי. זו תבנית התנהגותית שמתבשלת, לובשת שכבה על שכבה, מתחבאת תחת מעטה עבה של נורמות, ערכים ועמדות של שני אנשים שונים מאוד. שני אנשים שזמן רב מידי לא הציבו גבולות ברורים אחד לשני, ולכן נחצים קווים אדומים באופן יומיומי ועקבי. כל כך עקבי, יומיומי ורגיל, עד שזה זה כבר מזמן לא ריב, ויכוח או משבר זוגי, זו שגרה לא בריאה.
בעלי ואני חיינו ככה שנים, זו היתה שגרה שבה הויתור שלי על הקפריזות ומצבי הרוח שלו הפכו אותי לאט לאט לאישה עיוורת. חייתי שנים בתוך זוגיות חולה. העיוורון והוויתור הזה הביאו אותי להסכים לקפריזה הזו שנקראת חווה אורגנית בג'ונגל. מצאתי את עצמי בתוך בריכה ענקית ואין סופית של ויתורים, התפשרויות, התגמשויות. המצב הבלתי אפשרי של החיים בחווה דחף אותי לקצה הכי מרוחק ומבודד של אי הנוחות.
אומרים ששינוי מתחיל כשיוצאים מאזור הנוחות. אני הייתי כל כך מרוחקת מאזור הנוחות שלי, שכבר שכחתי מי אני. הרגשתי שמחק ענקי מוחק אותי, מוחץ אותי, מעלים אותי, משתיק אותי, הופך אותי לאפס המוחלט. נפרדתי לאט לאט מכל כך הרבה חלקים מהאישיות שלי. החלקים האלו שנשרו ונמחקו לאט לאט ממני השאירו אותי עירומה לגמרי. חשופה לקבל וחשופה לתת. עירומה ממסכות, עירומה מביקורת אישית, עירומה מאגו, עירומה מנורמות, עירומה כמו תינוקת שרק נולדה. תינוקת שמאמצת לאיטה נורמות חדשות, שפה חדשה, קצב חדש, יעדים שונים, אופי חדש, אישיות חדשה.
מבלי להתכוון האני החדשה נולדה לה. מתוך החשכה הזו, הבכי האין סופי, הדיכאון, חוסר היכולת להחליט, להגיד לא, להציב גבולות ויעדים נולדתי מחדש. יחד עם האני החדשה נולד לו גם העסק החדש שלי. התחלתי להכין לחמים, גבינות ועוגות ולמכור אותם במשרדים. זה התחיל ממש במקרה כשיום אחד הכנתי רוגלעך ופרסמתי תמונה בפייסבוק. התגובות מהחברים ומהשכנים היו נלהבות. סתם בשביל הצחוק שאלתי מי רוצה לקנות ממני, ותוך 10 דקות היו לי 5 קונים. הבנתי שאני יכולה בקלות למכור את המוצרים הנהדרים שאני מכינה באהבה כנשנוש בבית. התחלתי מתפריט מאוד מצומצם. כמה עוגות, לחמים עוגיות… הייתי מעמיסה על ציידנית יוצאת עם סל גדול כמו של כיפה אדומה, ומחלקת את ההזמנות שהגיעו בפייסבוק. לפעמים היו נשארים לי מוצרים בציידנית, אז הייתי נכנסת למשרדים של חברים כדי לבדוק אם בא להם. הכרתי אדריכל שישב בבניין משרדים, שתוך זמן קצר הפך ללקוח קבוע שלי. מהר מאוד שאר האנשים במשרד גם היו קונים את המוצרים שלי, והפכו ללקוחות קבועים. ככל שעבר הזמן הכרתי יותר ויותר משרדים, והמון אנשים הכירו אותי. הם כבר חיכו לזו עם הסל, והמוצרים הטריים והנהדרים שהיא מוכרת. מהר מאוד התחילו להגיע באופן קבוע המון הזמנות מלקוחות חדשים, משרדים, מסעדות. הייתי מבלה יום שלם במטבח, מבשלת ואופה, ולמחרת מעמיסה את המוצרים בציידנית ולא חוזרת הביתה עד שהציידנית ריקה. נהניתי לראות את קהל הלקוחות שלי הולך וגדל איתי. היו לי כבר שתי עובדות, כי זה הפך למערך שלם שהצריך ממני המון זמן. הילדים קצת נזנחו, כי לא היה לי הרבה זמן להיות איתם, אבל הקפדתי תמיד לתת להם משימות קטנות כדי שגם הם ירגישו שהם חלק מהעשייה ומההצלחה.
אני הייתי בדרך למעלה, עם העסק שלי, אבל ככל שאני נסקתי בעלי שקע והתחיל תהליך של צלילה וטביעה. החווה נתנה לנו המון חופש. אני ניצלתי את החופש הזה לחיפוש חדש של הזדמנויות. אצל בעלי החופש הזה היה שריקת הפתיחה להתפזרות וניתוק מכל מה שנתפס אצלו כמחויובות. מצחיק שעם המעבר לחווה הייתי אני זו שהתפזרתי והתפרקתי לרסיסים מהחופש האין סופי הזה, ורק בשלב מאוחר יותר איחדתי את הרסיסים ובניתי את עצמי מחדש. אצל בעלי התהליך היה בדיוק ההיפך. עם המעבר לחווה הוא משך בכל הכוח לעבר האני שהוא בנה, האני שהוא ניסה לנער אחרי כל כך הרבה שנים בשירות, האני שהוא חשב שהוא רוצה להיות. אבל החופש האין סופי שאפשרה לנו החווה יצרה אצלו דווקא תהליך של התפזרות והתפרקות. החיפוש העצמי בתוך ים האפשרויות משך אותו עמוק עמוק לקיפאון.
נראה היה שחלוקי הנחל שלנו התחלפו פתאום. אני, שהייתי תמיד חלוק הנחל שהחזיק חזק בקרקע, משך למעלה לעבר המסע, חיפוש וצמיחה. בעלי שהיה תמיד היה חלוק הנחל שביקש לצאת למסע, איבד כיוון ונבהל מהזרם החזק עד שצנח לקרקעית הנהר. כל ההבטחות והיעדים שהוא הציב לעצמו שקעו עימו לקרקעית הנהר. החווה לא התפתחה לכיוון היעודי שהוא ציפה. הוא יעד את החווה לחווה אורגנית, אבל החקלאות לא התפתחה בחווה. ההכנסות היחידות שהיו מהחווה היו המוצרים שאני מכרתי, וקבוצות שהגיעו לארוחות צהריים מאורגנות.
המרחק מהתכנון ומהיעוד המקורי של החווה לתכלית האמיתית והיומיומית שלה גדל והעמיק. נוצר פער עצום בין החלומות שלו לבין הביצועים בשטח. האכזבה שלו מעצמו, הכריעה אותו ולאט לאט גם אותי. הוא היה מעביר שעות בחוסר מעש, המעט שעשה היה נראה בשבילו כמעמסה עצומה. הוא נשאר זמן רב כחלוק נחל עמוק בקרקעית הנהר. אני לא התפניתי לחלץ אותו, ולו לא היו כוחות להרים את עצמו. הפצע והמרחק שנוצרו בינינו החריפו עוד ועוד. היה בי כעס עצום עליו. כעס על איך הוא בכלל מעיז להיכנס לדיכאון, כעס על מה שהוא עשה לי, על מה שהוא עשה לנו, כעס על הבקרים המחורבנים שהיו לי בחווה המחורבנת הזו, כעס על המעבר לחווה, על הבית המוזנח שיש לי, על הטינופת בכל מקום, על ההבטחות הריקות מתוכן, על הבגידה באמון שלי. הכעס שלי היה כל כך עמוק שכבר לא היה לו תחתית.
הכעס הוא כמו בלון שלאט לאט מתמלא. יש לבלון הזה יכולת לשאת משקל מסויים מבלי להתפוצץ. הבלון שלי היה מלא מאוד, היה נראה שכל רגע הוא הולך להתפוצץ, אבל הגמישות של בלון הכעס שלי הפתיעה אותי מאוד. עד שיום אחד בעלי קיבל פרוייקט אבטחה שאילץ אותו לטוס לשבוע. בשבוע הזה שהוא לא היה הבלון שלי התפוצץ, אני התפוצצתי, הראש שלי התפוצץ, הגוף שלי התפוצץ התפוצצה לי כל הצורה מכל הכעס שהיה עצור בי זמן רב כל כך. התפוצצתי כמו שלא התפוצצתי מעולם, התפוצצתי כמו שאף פעם לא נתתי לעצמי להתפוצץ. וכשגמרתי להתפוצץ, הוא חזר הביתה, ואז התפוצצתי עליו.
