אני חיית עיר
ספורות התקופות בחיי שבהן גרתי קרוב לקרקע
עם גינה מעבר לחלון
והינה, בשנה וחצי האחרונות אני גרה בדירת קרקע בשיכון וותיק, שמחלונה הרחב נשקפת גינת הבית,
שטיפח באהבה בעל הבית שלי.
בחורף, אחרי הגשמים, צצים בה פרחים ועשבים, והופכים אותה לרגע או שניים לגינת בר

עכשיו זכיתי גם לחוות את גינת הבר של מאיר שלו, דרך עיניו האוהבות, אצבעותיו המיומנות
ומילותיו – מילות מאיר שלו, שהרגישות הלשונית שלו מעוררת בי התרגשות שוב ושוב.
כשהוא מספר על פרחים או פירות, הצמח "עושה פרחים" או "עושה פירות".

את פרחי ארץ ישראל, כמו גם בעלי חיים וציפורים של ארצנו, אני מכירה דרך משחק הרביעיות המיתולוגי.
כך למדתי שעורב הוא ציפור שיר (ועד היום חקוק במוחי הצירוף "עורב אפור, גוזלים"),
כך למדתי את ההבדלים בין נורית, כלנית ופרג.

בן הזוג שלי הוא מדריך טיולים, אוהב טבע, ומכיר מאות ממיני הצמחים שגדלים כאן בר.
ישראל, שמבחינה אקלימית היא מעין גשר יבשתי בין אירופה לבין המדבר, היא גן עדן לשפע מינים שונים של צמחים.

'גינת בר' הוא ספר על האהבה של מאיר שלו לגינה שהוא מטפח,
לעמק שבו היא נמצאת (קרוב לנהלל, שם עברו עליו תקופות משמעותיות בילדותו),
ולארץ הזו, על אדמתה ועל צמחי הבר שלה.
בספר הוא מספר גם על מערכות היחסים שלו עם כלי-העבודה, עם בעלי החיים שמבקרים בגינה,
עם עונות השנה ואפילו עם ספר הספרים.
בשפתו הייחודית, בחדות האבחנה שלו ובהומור הייחודי לו – השופע, בין היתר, לגלוג עצמי טוב-לב –
הוא חולק עם קוראיו רגעי אושר ורגעים של מפח נפש, אהבה, הסתייגות, ושיטות עבודה, בין אם בגינה או בחדר הכתיבה.

בפרק שלם בספר מתעצב שלו על התמעטות הטבע, על היעלמותם של מינים שלמים מאזורים רבים.
אני רוצה לנחם אותו, לספר לו על משפחה שלמה של צבים שגדלה בחצרה של ידידה בהרצליה,
על משפחת שממיות שחיה בפינה נסתרת במרפסת שלי בגבעתיים,
על האילניות והקרפדות שאנחנו פוגשים דרך טבעי בבית-ספר שדה אכזיב,
שם אנחנו שוהים בקביעות לצורכי עבודתו של האיש שאתי.

פרק אחר מקדיש שלו לסעודה איטלקית טובה:

"ועוד יש צורך בחמאה, בשמן זית מסוג עדין, ביין לבן יבש או חצי יבש, לא מתוק מדי ולא שרדונה, שהוא יין שלדעתי לא מכינים מענבים אלא מנסורת של דיקט. מעט מלח, וכמובן – חופן עלי מרווה טריים מהגינה. אם שולחים אל הקטיף ילד, עדיפים חופניים, ואם ילד קטן – שלושה חופנים" (עמ' 107)

בהצהרה שמעוררת בי הזדהות רבה, משבח שלו את המיומנות באשר היא.

"הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם. גם היום אני נהנה להתבונן בנגר, במסגר, במטלף בהמות, בסתת, באופה – יותר מלצפות בספורטאים או ברקדני בלט". (עמ' 12)
.

*

רק בשנים אחרונות גבר העניין שלי בסוגה ספרותית שהכרתי אך מעט – הממואר, בעברית 'רומן זכרונות'.
מאיר שלו כותב תמיד בגוף ראשון.
כל הרומנים שלו כתובים מנקודת הראייה של אחת הנפשות המרכזיות בסיפור, בשפתו של אותו דובר.
הספר הזה כתוב בשפתו היפה של שלו עצמו.

בתוך סיפור האהבה שלו לגינת הבר שלו, הוא חורז גם את משנתו בשאר נושאים,
בעין חדה ובאוזן רגישה לניואנסים, ובלב אוהב.
גם את טכניקת הכתיבה הייחודית שלו הוא חולק איתנו, הקוראים, בנדיבות.
נרמוז רק שיש הכותבים בעיפרון, בעט כדורי או בעט נובע, יש הכותבים במחשב עם מקלדת, ומאיר שלו כותב במקל.

זמן קצר אחרי שקראתי את 'גינת בר' המלבב, האזנתי ב'אייקאסט' לספרו 'שתיים דובים'
– ספר שנוי במחלוקת גם בין אוהבים מובהקים של מאיר שלו.
והנה, חלק מדעותיו ה'נרגנות' שלו עצמו, כפי שהן מובאות ב'גינת בר', שם שלו דווקא בפיו של הסבא,
האיש הקשה שהטיל את צלו על כל סיפור העלילה ב'שתיים דובים'.
כקוראת שתמיד מסתקרנת לגבי אמנות הכתיבה ודרכי עבודתו של הכותב, היה לי עונג מיוחד לזהות אותם.

עוד מילות אהבה של שלו

"…טוב לו לאדם שיהיה לו לימון בגינתו. אם אין לו גינה, אפשר לטעת לימון בכניסה לבית המשותף. אם השכן שמתנגד לכל דבר מתנגד גם לזה, אפשר לגדל לימון בעציץ גדול, במרפסת…
ועוד דבר: אם אתם יורדים מהארץ, כדאי לטעת לימון במקומכם החדש, כדי לשמור על משהו מזהותכם. אך זכרו שהלימון עלול לחוש מצוקה במקומות קרים כמו ברלין או מונטריאול, על כן אני ממליץ לרדת רק לסיציליה, לקליפורניה, לאוסטרליה, ליוון ולעוד מקומות שגם הלימונים שמחים בהם. טעו לכם לימון במקומכם החדש, וכשהגעגועים תוקפים – הריחו עלה או פרי או פרח, ותכף ומיד תרגישו טוב יותר". (עמ' 112)

*

"למרבה השמחה עדיין לא המציאו חצב תרבותי, אבל גם זה יקרה, מן הסתם, ואז יהיה לנו חצב נמוך ושמן שיפרח כבר באביב בצהוב ובוורוד". (עמ' 150)

אני רוצה לספר למאיר שלו, שבמהלך ביקור בלונדון, בחודש אוגוסט האחרון,
נתקלתי בחנות עיצוב ומשתלה, בצמח שנראה ממש כמו חצב, דומה לו בגובהו ובתפרחותיו,
אלא שהוא… צהוב.
מה שמו? לא שאלתי. חבל