זמני הוא המצב הקבוע ביותר
אמר פעם מישהו חכם. ואני חושבת לעצמי, כמה אמת יש בזה.
היה לי חניך בפרויקט פר"ח, שהיו לו קשיים רבים.
בכל פעם ששאלתי לשלומו – לא משנה כמה זמן לא דיברנו, הוא אמר "יותר טוב".
יותר טוב ממה? יותר טוב ממתי? מה יותר טוב?
ולא רק הוא, אני שומעת יותר מדי פעמים, גם מעצמי, את התשובה הזו של –
אני בדרך. אני לאט לאט, אני משתפר, זה תהליך
וכאילו… זו שטות. זו בריחה .
אנחנו כל הזמן פה. במצב כלשהו . עכשיו. אני עכשיו מלצר.
אני לא מחפש את עצמי- אני מלצר . ועכשיו אני הולך לאודישן. מנסה. עכשיו.
מובן ההבדל? אני כאן. עושה משהו.
אני לא באוויר, במצב דמיוני של "לאט לאט מגיע". לא. אני כאן ואני עושה.
תראו, אני שנתיים הייתי סטודנטית למתמטיקה על סטטוס "מנסה".
בחיי שלא הרגשתי סטודנטית.
הרגשתי שהחיים שלי תקועים. שאני חיה בעבר. או בעתיד. או במצב לא ברור
וככה היה. לא הכרתי ולא הכנסתי אנשים לחיי (לתחושתי) משהו בי היה חסום.
הייתי על סטטוס "מתלבטת" "מנסה"
ובעצם הורדתי מעצמי את האפשרות להבין שזה אשכרה לא לי.
לקח לי כל כך הרבה זמן- פשוט כי לא הייתי שם.
ובאיזשהו שלב הרגשתי לא אנושית. לא הרגשתי בנאדם. ושם הבנתי שאני צריכה לעצור .
סטופ על הכל- חישוב מסלול מחדש.
אני לא בשום דרך והמצב הזה הוא לא זמני. מה עושים עכשיו?