סקול אוף לייף – בילוי מעורר מחשבה

בחורה עם מחשב נייד

את הדירה הראשונה שלי רכשתי דרך הטלפון. אפילו את השכונה (ו' החדשה בבאר שבע) לא הכרתי. אבא ז"ל, שהיה איש חכם ולמוד ניסיון, (ולא הכיר את באר שבע), המליץ לרכוש מחסן. בעלי הטרי אמר שהשכונה די טובה. אפילו על כיווני אוויר לא התעקשתי. יצא לנו צפון מזרח והמון המון שמש בסלון הכחול הסטודנטיאלי שהיה לנו.

אתמול בערב נדרשו לי בערך עשרים דקות להחליט אם ללכת על הקייג'ון או על המבורגר נוטף שומן. זמן נוסף הושקע בהתלבטות לגבי סוגייה חשובה אחרת: האם ללכת על מדיום רייר או מדיום וול. עשר דקות נוספות הוקדשו לשאלה גורלית לא פחות, דהיינו בחירת התוספת שתלווה את המנה העיקרית. טיעונים כבדי משקל התרוצצו לי בתוך התודעה עת הייתי שקועה במאמץ האינטלקטואלי הזה. בריא?  משמין  אבל 'ממש טעים '? ויאללה לא מגיע לי פינוק אחרי שבוע של עבודה קשה? ואיזה רוטב ליד?

טוב…הבנתם את הרעיון.

לייף

קבלת החלטות.

כשהגיעה ההצעה מסלונה להתארח בשעורים מטעם סקול אוף לייף (School of Life), וניתנה לי בחירה קשה מאד בין מגוון רחב של נושאים מרתקים ושימושיים, ברור שבחרתי בשיעור שמלמד איך לקבל החלטה. זו הייתה החלטה מהירה מהבטן. אבל גם מהראש. כמי שעוסקת בליווי אנשים עד קבלת ההחלטה על העסקה שהיא בדרך כלל החשובה והיקרה שיעשו בימי חייהם, אני משתעשעת במחשבות על הקשר בין דפוסי אישיות לבין סגנונות שונים של קבלת החלטות.

לא אחת אני ממש משתוממת לנוכח האופן שבו אנשים מקבלים החלטות. אי רציונליות כבר מזמן לא מפתיעה אותי. אחרי קריאה של כמה מהמחקרים פורצי הדרך של פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' טברסקי וספריו של דן אריאלי, תהיתי אם הרצאה נוספת על קבלת החלטות תחדש.

בכל זאת בחרתי – מבלי להשקיע מחשבה ממושכת – להשתתף בשיעור על קבלת החלטות מאת צביה אהרוני, שהיא בין היתר פזמונאית, מטפלת בדרמה ומנחת קבוצות.

השיעור נמשך שלוש שעות. מחצית השעה הראשונה מוקדשת להכרות בקרב המשתתפים, שרובם בשלב הזה משתתפות, באווירה לא פורמלית לצד כיבוד קל. השעתיים וחצי הבאות עוברות להן במהירות. ב 22:30 בלילה, שעת סיום המפגש (שהתקיים בנמל תל אביב), אני בדרך כלל עמוק במיטה. ואף על פי כן, חזרתי מהמפגש עם רמות נכבדות של אדרנלין וחומר למחשבה.

ההחלטה לבחור בשיעור הזה הייתה טובה אם כך. אפילו מאד. מה יכול להבטיח שהחלטותיי הבאות תהיינה מוצלחות? מה מקשה על קבלת ההחלטות שלי?

נתחיל במסקנה שעודף המידע שמציף אותנו, עודף האפשרויות וההזדמנויות שנקרות על דרכנו, הוא אחד המכשולים בפני קבלת ההחלטה הנכונה ביותר עבורנו. רגע הבחירה באפשרות אחת מיני רבות הוא גם רגע של ויתור על אפשרויות רבות שאולי היו מתבררות כטובות יותר. האם אנחנו מעריכים את הרציונליות יתר על המידה? מה לגבי דעתם של אחרים? עד כמה כדאי לשתף אחרים בקבלת החלטה אישית? מה היחס בין נזק לתועלת כאשר משתפים אנשים קרובים או רחוקים בהחלטה חשובה? האם שיתוף מסוג זה שירת אותנו היטב בעבר?

 אוף

אחרי שהתוודענו לקשיים, מה יכול לסייע לנו לקבל את ההחלטה האופטימלית לנו?

אחד הדברים שלמדתי, למשל, הוא שעלינו לקבל את חוסר השלמות. קבלת החלטות מוצלחת קשורה לא רק לאופי התהליך של קבלת ההחלטה, אלא גם לעבודה שאנו עושים לאחר קבלת ההחלטה ולהתמודדות שלנו עם ההשלכות שלה.

אהבתי במיוחד את התרגיל שעשינו על דף לקראת סוף השיעור.

חצינו את הדף לשניים. למעלה רשמנו החלטות שהן מוצלחות בעינינו ולמטה החלטות שאנו מגדירים כלא נכונות.

כל אחד ניתח את ההחלטה וסיבותיה. למשל, האם ההחלטות שהצליחו נבעו מתחושה שלנו? מה היה הרגש שהכריע בקבלת ההחלטה? האם ההחלטות שקיבלנו בעצה אחת עם אנשים אחרים שמכירים אותנו הן ההחלטות הנכונות?

לדעתי התרגיל הזה לימד כל אחד מהמשתתפים (היו שני גברים שהיוו פחות מ10% מהמשתתפים) לזהות מה עזר לו בקבלת ההחלטות מתוך רטרוספקטיבה, שהרי רק בדיעבד אנחנו יודעים בוודאות אם החלטנו נכון, אם כי המחקרים של כהנמן, טברסקי ואריאלי מראים שלאחר קבלת ההחלטה מתחיל תהליך של רציונליזציה, שלא תמיד תואם את ערכה האמתי של ההחלטה.

ולפעמים החלטות הן לא נכונות באופן מוחלט וגם לא שגויות באופן מוחלט. רכישת הדירה הראשונה שלי בבאר שבע, אגב, לא התגלתה כהחלטה נכונה מבחינה פיננסית. מצד שני, הדירה הייתה מקסימה ומהנה ומוארת. מלבד זאת, אפשר לתקן החלטות שגויות ולמזער נזקים. החלטה גרועה יותר הייתה למשל לא לרכוש דירה בכלל בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת.

עם הזמן למדתי להקשיב לאינטואיציה שלי, שבדרך כלל לא הכזיבה. למדתי שהרגש ותחושת הבטן מילאו תפקיד חשוב בהחלטות הגדולות החשובות והנכונות שעשיתי.

ביום שישי האחרון, שישי נדיר בהחלט בשבילי, פיניתי פגישות והתמסרתי לבילוי בנמל תל אביב, שהפעם כלל שיעור עם צופית גרנט, שהיא שותפה ובעלת הזיכיון של סקול אוף לייף בארץ.

אחרי הרצאה של שעה וחצי יכולתי לטפוח לעצמי על השכם על ההחלטה ללכת.

צופית היא אישה מעוררת השראה בלשון המעטה. סיפורה האישי נשזר באנקדוטות על מצבים קיצוניים שהיא חוותה, שלעיתים קשה להקשיב להן אבל מובילות אותנו למסקנה שבחיים יש הרבה יותר מנסיבות. באחד הפוסטים שלי ציטטתי מימרה לפיה המים שרותחים ומקשים את הביצים הם אותם מים שמרככים את תפוחי האדמה. (מאת דר' ג'יימס דובסון).  

צופית הילדה והאישה שהתפתחה ממנה היא ההוכחה שגם חיים קשים שנדמה שמובילים לכיוון אחד בלבד, יכולים להשתנות תודות לאישיות, גישה, ויכולת לזהות את הטוב בכל מצב. צופית משתפת את הקהל בעשייתה החברתית רבת השנים ומעודדת אותנו לרצות להרוויח את תחושת השפע הטמונה בנתינה.

צופית גרנט הקימה את בית הספר סקול אוף לייף מתוך תחושת שליחות על רקע הקשיים שהיא מזהה בחיים המודרניים ובעקבות החשיפה לעוולות וכאב במסגרת עבודתה העיתונאית. את הסקול אוף לייף ייסד אלן דה בוטון ב 2008 בלונדון. הרעיון להעניק גם לאנשים בישראל את ההזדמנות להתבונן על עצמם ועל סיטואציות יומיומיות מזוויות ראייה חדשות שיחשפו אותם לדרכים שלא ניסו עד כה.

הסקול אוף לייף הוא מקום מכיל, מעניין המציע לימוד של פרקטיקות שונות מארבעה תחומים עיקריים: אהבה, עבודה, הגשמה וקהילה, תוך כדי שימוש בפילוסופיה ויישומה הלכה למעשה. בבית הספר הזה לומדים איך לשמר זוגיות, איך להפוך ליזם, איך ליצור שינוי, איך להפוך למאושר יותר ועוד. החידוש הוא בקונספט, במיקום הבלתי מעונב בתוך בית קפה ובמינגלינג הנינוח שהוא מעודד בתחילת כל מפגש.

אהבתי במיוחד את הענווה, שבאה לידי ביטוי בנכונות להשאיר שאלות פתוחות ולהימנע מהיומרה (הנפוצה מדי) לספק פתרונות נוסחתיים לשאלות גדולות. המפגשים מעוררים מחשבה ויצירתיות, וזה לא מעט.

סקול

חשוב לא פחות לציין שהשיעורים תוכננו כך שכל שיעור עומד בפני עצמו ולא תלוי בשעורים אחרים. ניתן לבוא לשיעור אחד בלבד וניתן לרכוש כרטיסייה במחיר שווה לכל נפש.

אני ממליצה בכל פה.

ronitrubin
זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי