5. כוחות מנוגדים

בחורה עם מחשב נייד

כדי להבין את הקרע שנוצר ביני לבין בעלי, חשוב להבין קודם מה הוביל אותנו לעבור לחווה. כדי להבין את זה חשוב להבין קודם מה גרם לנו בכלל לעבור למקסיקו.

מאז שהכרתי את בעלי, כבר בערך לפני 15 שנה, הוא היה חלוק הנחל מבינינו שתמיד קינן בו הרצון להרפות אחיזה. הוא תמיד חיפש הרפתקאות שיסעירו אותו, למרות שמבחינה מקצועית הוא היה סגור במסגרת מאוד קשוחה ומרובעת שקוראים לה מערכת הביטחון. הוא שירת את המדינה בנאמנות מעל 10 שנים, והיה מחוייב לנהלים, לוחות זמנים, חוקים, פקודות ומשמעת שלא איפשרו לו מעולם לממש את ההרפתקנות שקיננה בו תמיד. אולי בגלל הנוקשות הזו, היה בו את הצורך לפרוץ גבולות, למרוד בחוקים ולשחות נגד הזרם. אבל זה מעולם לא התממש. הוא היה נשוי למערכת הבטחון, בזוגיות שלווה ואוהבת. במשך שנים היה נאמן לה ושירת אותה בלב שלם. כיבד אותה, צמח איתה ובזכותה והיה נראה שהזוגיות הזו תמשך לנצח. גם המערכת אהבה אותו. השקיעה בו, תמכה בו, לימדה אותו שגם ברגעים קשים היא תהיה שם בשבילו. עם השנים הם הפכו להיות מיקשה אחת. הוא מכבד אותה וסר למרותה והיא בדרכה שלה מחזירה לו אהבה, שייכות ומקום בטוח שאפשר לקרוא לו בית. עד שהיא בגדה בו.

כמו כל בגידה גם זו היתה כואבת ופוצעת. כמו כל בגידה גם פה היה תהליך של התאבלות על חמשת שלביו: הכחשה, כעס, דיכאון, מיקוח וקבלה. אחרי זוגיות יציבה וארוכה שנמשכה מעל 10 שנים, הם התגרשו. בעלי הרגיש אבוד, ונכנס לתהליך ארוך של חיפוש. חיפוש זהות, מקצוע, שייכות, דרך… חלוק הנחל שבו הרפה את האחיזה מהקרקע, או שהקרקע הרפתה את האחיזה ממנו, והזרם החל לסחוף אותו.

אני לעומת זאת הייתי חלוק נחל מאוד מרובע. תמיד ידעתי שלאחוז חזק בקרקע זה היעוד שלי. מעולם לא קינן בי הרצון לנדוד, להתנסות או להיכנס להרפתקאות. השגרה תמיד שמרה עלי, ונסכה בי תחושה של שייכות ובטחון. כבת למקימי קיבוץ, הייתי מאוד מחוברת לארץ. הזהות שלי היתה מאוד ברורה לי, וכך גם הייעוד לשמור על הקיים היה חזק מאוד. עבדתי בחברה גדולה, הייתי מוערכת מאוד. הייתי חלוק נחל מאוד צייתן. האחיזה בקרקע לא נראתה כמשימה או כמעמסה, אלא כדרך חיים. כמו בעלי, גם אני ניהלתי זוגיות מאוד צמודה. אמנם לא עם מערכת הבטחון, אבל עם מערכת נורמות ותבניות חשיבה מאוד מוגדרות שהגיעו מהמשפחה, הקיבוץ והחברה הישראלית. הכרתי פעם מישהי שתמיד היתה משווה את זה למכסחת דשא שקוצצת את כולם בדיוק באותו גובה. היא קראה לזה גובה הדשא. תבניות החשיבה שאליהם צמחתי וגדלתי הגנו עלי ושמרו עלי שאשאר תמיד צמודה לקרקע.

כשהכרנו, בעלי ואני, היתה בינינו חלוקת תפקידים די ברורה. הוא היה זה שניסה תמיד להרפות מהאחיזה, ואני זו שתמיד הייתי מחזירה אותו לקרקע, מכניסה בו קצת תורה, אומרת לו נו נו נו.. מזהירה אותו על הסכנות שטמונות שם בחוץ, מזכירה לו שכבר יש לו משפחה משלו, שזה לא הזמן להרפתקאות, שיחזק את האחיזה בקרקע, שיפסיק עם זה כבר, שזה לא החלום שלי, וככה אחת לכמה זמן, הוא היה מעלה בפני את הרצון לנדוד, להתנסות, להיכנס לאיזו הרפתקאה פיננסית או מקצועית, לפתוח חברה שמתמחה ב… להתחיל למכור מוצר שפונה לשוק ה… שמעתי שמגייסים עובדים לחברה בחו"ל אי שם ב… שמעת שהבן של השכן מחפש שותף לעסק שלו בתחום ה…. אני, כחלוק נחל צייתן ומרובע, הייתי שומעת את הרעיונות האלו ומייד מצמידה אותו חזק חזרה לקרקע. סוג כזה של הרפתקנות תמיד היה נתפס בעני כעשב שוטה גבוה הרבה יותר מגובה הדשא שלי. כל סיכוי להצלחה בכל תחום שהוא, כרוך בסיכון כלשהו. הסיכון בעיני תמיד היה נתפס כאיום, איום כזה שיש לו מחיר והמחיר לטעמי תמיד היה גבוה מידי. הפחד משינוי תמיד שיתק אותי, וההמנעות היתה לדעתי הפתרון הכי בטוח. ולכן ההישארות במקום אחד, במצב סטטי, בלי שינויים מיותרים, בלי לזעזע את הספינה מביא ליציבות, יציבות מביאה לבטחון ובטחון מביא לצמיחה. תבנית המחשבה הזו ליוותה אותי שנים רבות.

הכוחות המנוגדים האלו התחילו להטיש אותי. הרגשתי כאילו יש לי עוד ילד בבית, שגם אותו צריך ללמד גבולות. עקבתי אחרי ההנחיות של כל המחנכים שהקיפו אותי ושתמיד הנחו אותי איך לחנך את ילדי, ועשיתי בדיוק מה שכתוב בספרים על איך להנחיל גבולות. הייתי עקבית בדרכי שלי, ושמרתי על גבולות מאוד ברורים, חזרתי שוב ושוב על אותן מילים. אבל הילד הזה היה מרדן, ובכל הכח חתר נגד הזרם. לאט לאט תשו כוחותיי, עד שנכנעתי, ונתתי לו את מבוקשו. אתה כל כך רוצה לנדוד, להתנסות ולהרחיק כמה שאפשר? נו.. לך על זה. ככה הגענו לחיות במקסיקו, וככה השתכנעתי למעבר לחווה.

היום אני מבינה כל כך הרבה דברים. קוראים לזה חוכמת הבדיעבד: אני מבינה שהזוגיות הזו מיומה הראשון לא היתה בריאה לי, אני מבינה שילדים מרדניים אי אפשר לחנך, אני מבינה שזה לא תפקידי לחנך אדם בן ארבעים, מה שאמא שלו לא עשתה עד גיל 18 אני לא אצליח לעולם לעשות, אני מבינה שתמיד היה בי יצר הרס, ובגלל זה בחרתי בו כבן זוג. אני מבינה שויתרתי על עצמי לאורך כל כך הרבה שנים, אני מבינה שמשהו בקשר שלי עם אבא שלי היווה קרקע פוריה לזוגיות שלי עם בעלי, אני מבינה ומבינה ומבינה… התובנות נופלות לי על הראש כמו קוקוסים באי טרופי. ככל שאני מבינה, ככה גם גועש בי הכעס. כעס עליו, על שנים של תפקוד כושל. כעס על עצמי, על שבגדתי בעצמי, והחרבתי את עצמי. כעס שבוער בי מבפנים ומעיר אותי בלילות, כועסת על כל כך הרבה דברים, על מה שהחלטתי, על מה שנמנעתי מלהחליט, על מה שאפשרתי, ועל מה שלא, כעסים שגולשים מהסיר שלי המתבשל לאיטו.

היום אני במקום אחר, מנסה לסלוח לעצמי על כל אותם דברים. הסליחה לא קלה לי, כי יש המון דברים שאני צריכה להגיד עליהם סליחה. רשימה ארוכה של בגידות בעצמי שעליהם אני צריכה לסלוח לעצמי. ככל שרשימת הכעסים מתארכת, ככה רשימת הסליחות נראית כבלתי אפשרית לביצוע.

הקשר בינינו והפרידה שלנו עיצבו את מי שאני היום. אני יודעת שלא הייתי מגיעה להיות מי שאני היום בלי ההרפתקאאות שהזדמנו לי בחיים לצידו. היום אני יודעת שאני פנינה יחודית ונדירה. היום אני יודעת שרק כששקעתי במצולות האוקיינוס הצלחתי למצוא את הפנינה המדהימה שאני.

היום אני מודה על המסע. יש בי עוד רגעים של כעסים, ויש לי עוד מסע ארוך ללכת. היום אני יודעת בוודאות מה אני לא מחפשת בבן זוג. זו תובנה עצומה שלא היתה לי קודם.

images

Hagar Ravid
בשנת 2010, החלטנו בעלי ואני על שלושת הזאטוטים לעבור למקסיקו. אמרנו שננסה, נראה איך הולך... זו ההתנסות שלי....