שקט. שקט מוחלט. זה רק אני והמצלמה, הכביש המפותל שלא נגמר. ודייב גרוהל.
האיש שאני מכירה מאז שאני יודעת מה זה MTV, אגדת הרוק – שארית נירוונה – סולן הפו פייטרס. הראשון בהיסטוריה שהצליח להפוך ממתופף צללים לסולן וגיטריסט מוביל של להקה שהוא עצמו הקים. האיש הזה, שלא מפסיק להפתיע ולרגש מיליוני אנשים ברחבי העולם כבר עשרות שנים, האיש הזה פה לידי. הוא כבר לא רזה כמו שהיה פעם, אבל עדיין מדיף ניחוח "teen spirit".
הוא לבש חולצת משבצות שכל כך מזוהה איתו… הקלישאה צרמה לי וחיפשתי את הייחודיות שרציתי להדגיש בו – החלוציות והחתרנות שהוא אייקון בלתי מעורער שלהם בעיניי. חתרנות בחולצה הזאת? נאדה.
דייב לעס את המסטיק שלו בקצב מהיר וקבוע. תמיד הוא עם מסטיק. בראיונות, בהופעות. זה אחד הדברים המדהימים בעיניי. לא אכפת לו ממוסכמות. לא אכפת לו מה יגידו. לבן אדם יש באסים בלתי פוסקים בגוף והוא חייב לשחרר אותם, והוא עושה את זה עם המסטיק, ושימות העולם אם למישהו זה נראה לא מכובד, זה מה שעושה לו טוב וזה חלק ממנו!
"ok, let's do this" הוא זרק לי תוך כדי שהוא מיישר את החולצה ומסדר את השיער, מזיז אותו מצד אחד לשני ואז שוב. הסתכלתי מסביב, מרגישה את פעימות הלב עולות, אגלי זיעה מצטברים במקומות בהם רצועת המצלמה ישבה בהתרגשות.
"sure!" עניתי, משחקת אותה הכי רגועה בעולם, כאילו צילמתי כבר אלף דייב גרוהל והוא לא היחיד מסוגו בעולם. "but umm… you know what?" אמרתי והסתכלתי לעבר הגיטרה שהציצה מהרכב "Could you play during the photoshoot?…"
דייב חייך ואמר "!K… but the 2 hour concert is in three hours yeh? Just one song!", כמו מרגיש מרוצה מהעובדה שביקשתי ממנו לנגן, והדבר האחרון שאכפת לו כרגע זה שהוא צריך לשיר.
"cool!" אמרתי בחיוך נבוך שהתלווה אליו צחוק עוד יותר נבוך. "So if you could sit over here, and just play" כיוונתי אותו לפריים שתיכננתי, והוא מצידו זרם והתיישב על הכסא שעמד בודד באמצע הכביש, מתחיל לנגן את Everlong.
לקחתי כמה צעדים אחורה והרמתי את המצלמה, כיוונתי את הפוקוס וחיכיתי לרגע שהרגיש לי הכי טהור. הכי דייב גרוהל. תוך כדי שאני מצלמת, הצלילים שבקעו מהגיטרה השתלטו עלי ותחושת יראת כבוד ענקית זרמה לי בגוף – אני כאן, מצלמת את דייב גרוהל, שמנגן את אחד השירים היפים בעולם! הייתי חייבת להוריד לשניה את המצלמה ולחיות את הרגע. רציתי שהתמונה תעביר את מה שאני מרגישה עכשיו. דייב קלט שאני משתהה והתחיל לשיר:
"And I wonder, when I sing along with you
If everything could ever feel this real forever
If anything could ever be this good again…"
צמרמורת בגוף וחיוך אדיר על השפתיים עלו לי בזמן שהוא שר. הרמתי את המצלמה בחזרה וצילמתי עוד כמה פריימים. דייב מצידו המשיך ללעוס את המסטיק. המשכתי לזוז ולצלם אותו מעוד כמה זוויות, כשפתאום הוא ניפח בלון מהמסטיק.
"Could you do another one?", שאלתי אותו בעדינות, והבנתי שזה הדבר שהיה חסר לי. התעוזה שלו, ההומור, הטריידמארק שיבדיל את התמונה הזאת מאחרות. דייב עשה בלון די מושלם והסתכל עמוק לעדשה, מחזיק-מחבק את הגיטרה. קליק ועוד קליק, עד שהבלון התפוצץ וכיסה את הזקן שלו. ואז ידעתי שיש לי את התמונה! זה הדייב גרוהל שמנפץ בועות ומוסכמות, שלא מפסיק לחדש גם אחרי 25 שנה!
"That was awesome! I think we got it!" אמרתי לו בהתרגשות והתקרבתי אליו כדי להראות לו את התמונות, תוך כדי שהוא מנקה את שאריות המסטיק מהזקן שלו.
"Oh wow, these are pretty good!" הוא אמר וצחק מדי פעם בין תמונה לתמונה. היה נראה שהוא אהב מה שהוא רואה, ואני נמלאתי גאווה.
יומיים מאוחר יותר, התמונה של דייב גרוהל עם מסטיק מרוח על הזקן התפרסמה, ואני לא ידעתי מה מרגיש יותר כמו חלום – לראות את התמונה הזאת בכל רחבי האינטרנט הופכת לויראלית, או זה שהתיישבתי על מסטיק והלך הג'ינס שלבשתי כשצילמתי את דייב גרוהל.
