במשפחה שלנו מסתובב סיפור לפיו כשהייתי בת כשנתיים אמא שלי הושיטה יד לעזור לי במשהו ואני, רק בת שנתיים, כאמור, הדפתי את ידה בנזיפה: "בָד! בָד!" כלומר: תני לי להסתדר לבד. נראה שהידיעה הפנימית שאני מסוגלת להסתדר לבד היתה טבועה בי תמיד והיתה לי למצפן פנימי שהוביל אותי כל חיי.
לפני כך וכך עשורים, בהיותי סטודנטית לעיצוב, קניתי את המק הראשון שלי. 9״ בשחור ולבן שפתחו בפניי עולם חדש של אפשרויות חדשות ואיפשרו לי להשלים את הכנסתי כסטודנטית עובדת. לא הרבה שנים חלפו והייתי בעלת סטודיו לעיצוב ולהפקות דפוס ובליבי החלטה חד משמעית ומאוד מודעת: לא רוצה שותפים, לא רוצה עובדים שכירים, רוצה לבד. קולה של אותה זאטוטה בת השנתיים הדהד בתוכי "בָד! בָד!", ואני בחרתי בקפידה שיתופי פעולה שאינם שותפות, עזרה מקצועית שהפכה לעתים לחברות קרובה ופרילאנסרים שהקלו על העומס בעיתות לחץ. הסטודיו שלי פרח וקרס ופרח ושגשג ושוב קרס ושוב שגשג. אחד הדברים שלמדתי בתוך רכבת ההרים הזו הוא שהבחירה לעבוד לבד טומנת בחובה יתרונות אינספור לחלקים חובבי השליטה שבי, והרבה רגעים של בדידות כאשר רציתי מישהו שיחלוק איתי את האחריות.
לפני אי אילו שנים התגלגלה לפתחי הזדמנות ללמוד מקצוע חדש. לא חיפשתי הסבה מקצועית, ההיפך הוא הנכון: הייתי בשיא פריחתי המקצועית והאישית בנישה שבחרתי לי והסטודיו היה בשיא פריחתו הכלכלית והעסקית. לא ראיתי את עצמי עוזבת את המקצוע האהוב שלי ועוסקת בתחום אחר. ואף על פי כן התחלתי ללמוד פסיכותרפיה. נמשכתי אל ההוויה שעוסקת במרכיבים הבסיסיים והמהותיים של החיים, בעבודה קרובה ואינטימית עם אנשים ועם עולמם הפנימי. בשבילי, ללוות אדם בתהליכי שינוי פנימיים משמעותיים, להיות איתו במקומות פגיעים וכואבים ובמקומות שמחים ומרחיבי לב, להרגיש איתו את השינוי קורה לאט לאט ולשמוע אותו אומר שהוא מרגיש את עצמו שונה, טוב יותר – זה המקום שבו אני רוצה להיות תמיד.
נדמה לי שלא ידעתי אז, כשהלכתי ללמוד, עד כמה בודד המקצוע הזה: כל האחריות על המתרחש בחדר מונחת עליי, ללא שותפים לחלוק אותה איתם, ללא מישהו להתייעץ איתו כשאני מרגישה אבודה או לא יודעת מה לעשות. אמנם אני נתמכת בהדרכה מקצועית משובחת שמחזיקה יחד איתי את התהליכים, אבל זה תמיד בדיעבד, לא ברגע האמת.
לפני כשנתיים, בכנס בינלאומי של מטפלי ביוסינתזה שנולד מתוך תפישת הקהילתיות, משהו בעמדה הפנימית של היות לבד התחיל להיסדק בתוכי, ומאז אני עוקבת אחר הקול הפנימי שלי שמבקש להיות חלק משלם גדול יותר ולוותר על חלקים מהלבד. אני תרה בתוכי אחרי צורה שתאפשר לי להרגיש חלק מקהילה תומכת מבלי להיטמע ולהיעלם בתוכה ומוצאת את עצמי נעה בין החלק שמתעקש להבליט את יכולותי, את כישורי ואת מה שמייחד אותי, לבין החלק שמבקש לעשות מקום לזולת, שיוכל גם הוא להדגיש את יכולותיו, כישוריו וייחודיותו, לבין חלק חדש בשבילי, שמחפש את מקומי ואת חלקי בקיום המעגל שבו אני חיה. היום יותר מאי פעם אני יכולה להרגיש עד כמה היות חלק מקהילה מחזק אותי כאינדיבידואל וכחברה בקהילה.
לפעמים אני שואלת את עצמי: לו יכולתי להגיד משהו לזאטוטה העצמאית שהייתי, מה הייתי אומרת לה? נדמה לי שהייתי מריעה לה על הביטחון שלה ביכולות שלה, ומציעה לה לאחוז בידה של מי שנמצאת איתה כשהיא עושה דברים ״בָד, בָד״.
מה למדתי ב-25 שנותי כעצמאית?
- להיות עצמאית זה לאו דווקא להיות לבד. כדאי למצוא את האיזון המתאים לכל אחת ואחד בין לבד וביחד בצורה ובמינון המתאימים. להיות חלק מקהילה זו צורה אחת, ויש עוד רבות וטובות.
- בהקשר הזה, לבקש ולקבל עזרה – מקצועית, אישית, חברית או אחרת זה משאב חשוב שלא כדאי לוותר עליו. זה נכון גם לגבי שכירים, ובכלל.
- הסבה מקצועית היא הזדמנות לבדיקה עצמית מעמיקה מה עבד בשבילי במקצוע הקודם ומה פחות. את מה שעבד כדאי לקחת ולהרחיב במקצוע החדש ומה שלא עבד – אפשר לשחרר בתודה ולהניח על מדפי הזיכרון.
- גם ללא הסבה מקצועית כדאי לשים לב לעצמי ומדי תקופה – לעצור, לבדוק ולרענן. שינוי שמגיע מבפנים, מתחושות הבטן, יכול להרגיש כמו סיכון, ועם זאת – הוא תמיד הזדמנות לגדול ולצמוח.
- להיות עצמאית זה לקחת אחריות מלאה על עצמי, על חיי ועל הפרנסה שלי, בנוסף לכל תחומי האחריות שיש לכל אחת ללא קשר לסטאטוס המקצועי שלה; להיות עצמאית זה לא להיות תלויה בהחלטות מבחוץ אלא להחליט מה אני עושה באופן המיטבי עם מה שמתגלגל לפתחי.
- יש עוד המון דברים שלמדתי, כי בכל זאת, 25 שנים הן חתיכת פרק זמן רציני, לא? אלה הדברים הכי חשובים שאני בוחרת לקחת איתי יום יום.
חושבת על שינוי? מחפשת את המקום שלך? אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר
