אני מסתכלת על עלמה זק המופלאה, בתפקיד איילת, אמו של עומרי, שלא מרשה שיגידו את המילה אוטיסט בבית, מטורפת מדאגה ומלילות ללא שינה, שאוספת את כל המשפחה, מחליטה החלטות והופכת באחת ללביאה. כזו ששומרת מקרוב על גוריה ותעשה הכל, כדי שלא תיפול שערה משערות ראשם. אנחנו לביאות, אמרה לי פעם פסיכולוגית שישבתי מולה, אנחנו, האמהות ,לביאות.

בחורה עם מחשב נייד

פלפלים צהובים ולב עם טלאי

יעל כרמי

יש רגעים בהם מגיעים לחיינו סרטים, ספרים, סדרות טלוויזיה ונשארים שם. קונים להם מקום כאילו היו שם תמיד, כאילו נכתבו בשבילנו, כאילו מישהו ישב ורשם את מחשבותינו הכמוסות, את המכתבים שכתבנו, שקיבלנו, את המילים שאמרנו ואת אלה שרק התכוונו להגיד, ופתאום הן שם, כתובות, נצפות, מקבלות אויר וגוף, ושחקנים אחרים משחקים את חיינו.

זה קרה לי לפני שנים רבות עם הסדרה שלושים פלוס. גרתי אז בארץ רחוקה ולוהטת במערב אפריקה, ובשק הדיפלומטי הגיעו כל שבוע קלטות וידאו ובהם פרקי הסדרה שלושים פלוס, ואני צפיתי בהם שוב ושוב ושוב, הם הפכו להיות החברים שלי, אלה שהשארתי מאחוריי בארץ וכל כך התגעגעתי אליהם, כשהם שמחו היה לי יום טוב, וכשגארי החתיך, הויקינגי, נהרג בתאונת אופניים, בלילה, בכיתי כל היום.

זה קרה כשקראתי בפעם הראשונה את "אשה בורחת מבשורה", לא מאמינה שיש ספר כזה, מחזיקה אותו קרוב לעיניי, טובעת בו, הייתי אורה שהולכת בשביל ישראל, גוררת אחריה אהוב ישן.  בפעם השנייה, כבר העזתי לנשום תוך כדי הקריאה, ובפעם השלישית רק בכיתי ובכיתי עד הסוף.

ועכשיו – פלפלים צהובים.

לא, אני לא אמא לילד אוטיסט. ילדותיי בריאות ושלמות תודה לאל. אבל הסדרה הנהדרת "פלפלים צהובים" והחיים בבית עם ילד חולה, החזירו אותי אחורה להולדת בתי הבכורה.

בתי הגדולה נולדה עם הפרעה לבבית קלה, כך נאמר לנו עם לידתה, הפרעה לבבית קלה שהלכה והסתבכה, והובילה לאי ספיקת לב, לתרופות שונות, לספירת נשימות בלילה, לצינתור ראשון בגיל חצי שנה, לעוד אחד בגיל שלוש ואז לניתוח לב פתוח שחתם את הפרק בסיפור, והילדה הפכה לבריאה לחלוטין. היה ונגמר. ככה. נכנסה ילדה בת ארבע, עם הפרעה לבבית לבית החולים, עם קצות אצבעות כחולות, בית החזה שלה נפתח על ידי מומחים, ליבה נעצר על ידי מכונה, נתפר אליו טלאי, הוא חזר לפעום, ואחרי שבוע ימים בבית החולים, חזרה ילדה בריאה הביתה.

אני מסתכלת על עלמה זק המופלאה, בתפקיד איילת, אמו של עומרי, שלא מרשה שיגידו את המילה אוטיסט בבית, מטורפת מדאגה ומלילות ללא שינה, שאוספת את כל המשפחה, מחליטה החלטות והופכת באחת ללביאה. כזו ששומרת מקרוב על גוריה ותעשה הכל, כדי שלא תיפול שערה משערות ראשם.

אנחנו לביאות, אמרה לי פעם פסיכולוגית שישבתי מולה, אנחנו, האמהות, לביאות.

דמיינו לכם ילדה בת שלוש שמגיעה ליום בדיקות בבית חולים. ציורים על הקירות, בחדר האחיות מוכנות מתנות קטנות למי שיהיה גיבור, אבל עוד מעט יכאב וידקור, ואף בלון לא יעביר את הכאב החד.

נשכבתי עליה פעם על הילדה שלי, נשכבתי עליה כדי שאחות אחת תוכל להחזיק יד אחת, ואחות שנייה את היד השנייה כדי שאפשר יהיה לקחת דם.

ששש.. לחשתי לה באוזן, כשהיא לא שומעת כלום כי הצרחות מילאו את החדר, ששש… אמא פה, תעבירי את הכאב אלי.

בסוף היה בלון, וגם בובה ואם אני זוכרת נכון גם גלידה. עד הפעם הבאה, עד הבדיקה הבאה.

כשישבנו מול הרופא שהסביר לנו את מהלך הניתוח, רציתי רק ללכת משם הביתה, לאסוף אותה מהגן ולברוח. לברוח לקצה העולם, למקום בו אף אחד לא יכאיב ויפתח וינסר ויתקן. שם לא ימצאו אותנו.

ביום הניתוח, אמיצה מאד, על כדור הרגעה כזה או אחר, ירדנו במעלית לחדר הניתוח. היא ישנה עלי, אינפוזיה מחוברת לזרועה הקטנה, ושם, חיכתה לנו אחות חדר ניתוח, נמוכה כמו ילדה, בכובע מנתחים צבעוני, ושלחה את זרועותיה לקחת את בתי. לא יכולתי למסור אותה. בגופה השלם עדיין, נשימותיה שלוות, נתנו לי עוד רגע לחבק. תשמרי על הילדה שלי, אמרתי לאחות, והיא הרימה אלי ולאחות המלווה מהמחלקה עיניים קרועות, לא מוכנה לחוזה שהוגש לה, אוי לא, אמרה לי, אל תגידי לי את זה, תפסתי בזרועה, תשמרי על הילדה שלי, את שומעת, תשמרי עליה.

בתי בת 18 בשבוע הבא, צלקת דקה וארוכה על חזה היפה. היא בריאה, יפה, מאושרת ואהובה. אוהבת פיזיקה ותיאטרון, מנגנת על אורגן ופסנתר, חדרה מבולגן, מוקפת בספרים, צעיפים,כובעים, עגילים ארוכים ותלתלים ארוכים עוד יותר.

אנו נוסעות ללונדון בשבוע הבא ליום הולדתה ה-18, דבר שתכננו זמן רב מאז הייתה ילדה. בקיץ הקרוב היא מתגייסת, וכמו בכל תחנה בחייה,תמיד עומדת לנגד עיניי, האחות הנמוכה מחדר הניתוח, מושיטה אליה ידיים.

 

יעלי כרמי
מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.