The Mermaid Parade, מצעד בנות הים בקוני איילנד, יוני 2010, עם לו ריד ולורי אנדרסון

בשבת סחבתי איתי את גל ונטע ל- Mermaid Parade. מצעד בנות הים, שמתרחש מדי שנה לקראת סוף יוני בקוני איילנד, התגלה כמצעד ססגוני ועליז להפליא, וכאחד האירועים ההזויים ביותר, בעיר שממילא קשה לדעת מה בה מציאות ומה הזיה.

כדי להגיע למצעד, יש לנסוע נסיעה איטית להחריד באחד מקווי ה- Subway הניו יורקיים, שרובם מסתיימים כך או כך בקוני איילנד שבקצה ברוקלין. כל הדרכים מובילות לרומא, אבל אם אתה בניו יורק ונרדמת ברכבת כמו המפוזר מכפר אז"ר, דע לך שכל הדרכים מובילות לקוני איילנד. שינה ערבה יקירי!

כשתתעורר, לא תוכל להאמין שאתה עדיין בניו יורק. מצד אחד שוכן לו האוקיינוס האטלנטי, שטרם טבלנו בו לצערי. מצד שני חורק לו הלונה פארק העתיק בעולם, שטרם זחלנו בגלגל הענק שלו, לצערם הרב של ילדינו. מצד שלישי מתנוסס מקדש הנקניקיות Nathan's, מוסד מכובד ומוקד המוני של עלייה לרגל בכל 4 ביולי, בו חוגגת אמריקה את עצמאותה ואת ניצחונו של זולל הנקניקיות המהיר בעולם. מכיוון שביולי נטוס לארץ, לא נצליח להתמודד על התואר, לצערו הרב של חשבון הבנק שלנו, שלא יוכל לזכות בפרס הנכסף (10,000 $).

 

מצדה הרביעי והחביב מכל, משתרע אזור רוסי למהדרין, צאתך קוני איילנד ובואך ברייטון ביץ'. האזור כולו, על רחובותיו וטיילת האוקיינוס שלו, גדוש במעדניות וחנויות פרוות, נשים שנראות כאילו הן, כובעיהן, מעיליהן וכלביהן הלבושים בבגדים זהים, יצאו ממוסקבה בזה הרגע. והכי חשוב – עשרות מסעדות שמגישות דגים מלוחים, בורשט ועשרות סוגי פלמיני, שהם המקבילה הרוסית לרביולי האיטלקיים, הדמפלינגס הסיניים והקרפלעך של סבתא שלי.

בכל שנה, בשבת הראשונה שאחרי ה-21 ביוני, פושטת קוני איילנד, שחלקים גדולים ממנה קפאו בזמנים ובמקומות מרוחקים, את אופייה הרגיל, והופכת ליום אחד לקרנבל ססגוני שמושך אנשים מחופשים מכל העיר. יש סיכוי שהפסטיבל מציין אירוע רשמי כלשהו, כמו פתיחת עונת הרחצה במימיו הקפואים של האוקיינוס או משהו דומה, אבל מה שמשך אותנו מלכתחילה, היה מודעה קטנה שפורסמה חודשים מראש ב-Time Out, לפיה השנה מלך ומלכת המצעד יהיו לא פחות מאשר הזוג המלכותי, לו ריד ולורי אנדרסון.

בדיקת פרטי האירוע באינטרנט, גילתה את המידע המלחיץ, לפיו הציבור מוזמן בשמחה להירשם למצעד, להכין תחפושת מקורית ולצעוד בעצמו. למרות שפורים הוא חג גדול לילדים, מאז גיל עשר פיתחתי חרדה משתקת מרעיון התחפושות, אחרי שטלי לוי ואני, שני עמודים מלופפים בבריסטול שביניהן חבלי כביסה, נמסנו מהגשם כבר בדרך אל בית הספר, ועד שהגענו נותרו מהתחפושת שאריות בלבד. הדבר לא מנע כמובן מההורים שלי להמשיך לאכוף באדיקות הכנת תחפושות-מקוריות-תוצרת-בית על ידי בנותיהן המאותגרות תפירתית. מכיוון שהגנטיקה עובדת, הפכתי בתורי לאם שמכריחה את ילדיה להכין לעצמם מדי שנה תחפושת-מקורית-תוצרת-בית, תחת מסווה חינוכי-סביבתי, אבל כמובן שמתוך היעדר מוחלט של רעיונות חדשים לפורים. אם תראו במקרה שלושה ראשים מבצבצים מתוך ארגזים מהמכולת, לבושים בז'קטים  עם כריות אייטיז בכתפיים, אלה קרוב לוודאי הילדים שלי, מחופשים שוב לקרייני טלוויזיה. את שרון, אגב, פגשתי במסיבת טייסת מחופשת לכלנית (בגדים ירוקים, עלי כותרת מנייר קרפ אדום מעשה ידי אבא שלי, וחוט ברזל דוקר), והשאר היסטוריה.

מכיוון שעל פי מיטב המסורת המשפחתית, כל תחפושת חייבת להכיל לפחות 90% בריסטול, ומכיוון שידוע שלבישת תחפושת המורכבת מלפחות 90% בריסטול, מורידה מייד כמויות עצומות של גשם על הלובש, ואחת היא באיזה חודש בחר להתחפש, החלטנו לבלות את מצעד בנות הים הראשון שלנו כפרזיטים, שיצפו מהצד בצמד ריד-אנדרסון ובשלל בנות הים שבטח יבואו בעקבותיהם. אולי נוכל לגנוב רעיון טוב לשנה הבאה.

בניגוד לעצלנות בתחפושת, השקעתי די הרבה אנרגיה בניסיון להבין איפה בדיוק מתקיים המצעד. בסופו של דבר הצלחתי ללמוד באיזה מגרש חנייה עליי להחנות את המכונית העתיקה שלי, לקראת השתתפותה בטקס, אבל לא הבנתי בשום אופן לאן צריכים להגיע צופים פרזיטים. בסופו  של דבר, החלטנו לעלות על הכרכרה הרגילה שלנו לקוני איילנד. ביום-יום רוב הקהל בקרונות מורכב ממכורים לבורשט, נוסעים בודדים שחוזרים הביתה לאמא-רוסיה, והמפוזר מכפר אז"ר. הפעם, לעומת זאת, היה קשה להידחס בין מאות הניו יורקים שגדשו את הקרונות. חלק מהנוסעים אפילו נערכו מראש לתפקיד החדש כבנות ים ובני זוגן:

בת ים 1

בתום פילוס דרך מפרך בהמון הניו יורקי, איתור מקום שבו לא נצטרך לעמוד מאחורי 10 שורות של אנשים אחרים וחצייה מסוכנת של נתיב המצעד חרף מחאות השוטרים, הצלחתי לכבוש את סמ"ר המדרכה הפנוי האחרון לגל ונטע. פיסת הנדל"ן היקרה הזו מוקמה ממש מתחת לרגלי התאומים המושלמים של פרנק ואסטל קוסטנזה, שהצטיידו מראש בצמד כיסאות נוח וערכו פיקניק מרשים על המדרכה, בליווי מיטב האנחות הקיומיות שנפלטו על ידי שניהם בתדירות הולכת וגוברת.

בשתיים בדיוק, לקול שאגות הקהל,  פתחו את המצעד (ולא בשיירה אלא בנסיעה איטית בריקשה), Queen-Mermaid-לורי-אנדרסון, שגם צילמה, ו-King-Neptune-לו-ריד, שהיה עסוק מאד בסידור צידנית הקפה הקר שלו. אם תתבוננו היטב בתמונות, תגלו ביניהם גם את הכלב המלכותי ריד-אנדרסון. מבט בתמונות מעיד בעצמו על העובדה המצערת, שהם אולי זוג האמנים המוכשרים בעולם, אבל קשה להגיד שהרעיונות שלהם לתחפושות מבריקים יותר משלי. כנראה שגם על לו ולורי עברו כבר לא מעט חגי פורים, עובדה שהם ערוכים היטב לגשם.

בת ים 3

האנשים שבאו בעקבותיהם, לעומת זאת, השקיעו בתחפושות את נשמתם:

בת ים 5 בת ים 6 בת ים 7 בת ים 8 בת ים 9

במשך שעתיים צפינו במאות אנשים מחופשים ומכוניות עתיקות מחופשות, שהרכיבו יחד מצעד מדהים והזוי כמו שרק ניו יורק יכולה להיות. לא יאומן באיזו רצינות תהומית האנשים האלה לוקחים על עצמם משימות וולונטריות. אם יהיה לנו רעיון ממש טוב, אולי בשנה הבאה נשתתף בעצמנו.

בת ים 9

מה שלא ידעתי בזמן אמיתי, הוא שבעיני לא מעט הורים כאן, המצעד מוקצה מחמת פורנוגרפיה. כשסיפרתי עליו בהתלהבות להורים בגן של אורן, לא מעט הרימו גבה ואמרו שלא היו לוקחים את הילדים, כי מירב הסיכויים שהם היו קוראים קריאות בוטות מדי לעבר הנשים הכמעט ערומות. חבל שאף אחד משלושתנו לא רואה טוב מרחוק, בזמן המצעד אפילו לא הצלחנו לזהות שבזה העניין. מצד שני, כנראה שרוב העניין מתמצה בגיל של הילדים ולא בשמרנות גורפת. בכיתה של נטע, היו אמא ובת שהשתתפו במצעד בתור בנות-ים-פקחיות-חניה. שתיהן חילקו יחד דוחות לציבור במצעד ובמסיבת החוף ההמונית שסיימה אותו:

בת ים 10

אמא אחרת מהכיתה של נטע, סיפרה שצעדה עם החבר שלה מחופשת למרלין מונרו, בעירום כמעט מלא. לשאלת האמא-הפקחית אם לא התביישה לצעוד ערומה לצד בנה בן ה-10, ענתה שהרשתה לעצמה מפני שהילדים היו באותה שבת אצל הגרוש שלה, ושאם היו אצלה הייתה מתחפשת מן הסתם למדוזה… חיפשנו יחד טוב-טוב בתמונות שבמצלמה שלי, חבל שלא הצלחנו למצוא ביניהן את התמונה שלה.

ודש מהעתיד, 2019 – תראו מה זה – צילמתי במצלמה של Canon (מה זה סמארטפון?) לא היה Waze כדי לנווט למצעד, ולו ריד שבאותן שנים היה בכל מקום בעיר, הפך לגעגוע…