4. חילופי עונות

בחורה עם מחשב נייד
בית הספר, פתאום גיליתי שאני גם מורה
בית הספר, פתאום גיליתי שאני גם מורה

מזג האויר הטרופי מחולק כעקרון לשתי עונות. עונה יבשה ועונה גשומה. השנה היתה 2013, והעונה הגשומה באותה שנה היתה אחת הקשות מזה שנים רבות. הגשם לא הפסיק לרדת לרגע. מי שלא חווה מזג אויר טרופי מימיו לא יבין מה זה אומר שהגשם לא מפסיק לרדת לרגע. אני זוכרת שבמשך שלושה שבועות רצופים הגשם לא הפסיק לרדת, אפילו לא לרגע אחד. לרגעים היה טפטוף קל. לרגעים אחרים נפתחו השמים וכמויות עצומות של גשם ירדו בבת אחת, לרגעים היה פשוט גשום, ולרגעים הרגיש לנו שהוריקן מתקיף אותנו בכל עוצמתו, עם רוחות חזקות, וסופות ברקים שנמשכו במשך שעות. הרטיבות הורגשה בכל מקום בחווה. בבית התחיל להצטבר עובש בכל מקום. בבגדים, בשמיכות, במגבות, על הרצפה. אפילו המלח הפך לגוש דביק, כי הלחות הכניעה אותו. מגבות אחרי מקלחת לא התייבשו ימים שלמים, ומצאנו את עצמינו מתנגבים במגבות רטובות או לחות.

התנאים היו קשים מנשוא, מה שרק הקשה על מצבי. הילדים היו סגורים ימים שלמים בבית. עם המון משחקים ותעסוקה כמובן, אבל עדיין, אחרי שבוע גם אני כבר התחלתי לטפס על הקירות. בשל מזג האויר הסוער, גם החשמל שסופק לנו ממערכת סולרית הפך למצרך יקר מאוד. נאלצנו להגביל את צריכת החשמל להכרחי בלבד. הטענת טלפונים לא היתה הכרחית כי גם ככה לא היתה לנו קליטה סלולרית בחווה המרוחקת כל כך מהציוויליזציה. היינו בקשר עם העולם רק באמצעות אינטרנט, וזה היה להזכירכם עוד לפני עידן הוואצאפ. כך שהחשמל המועט שהיה לרשותינו הופנה לתאורה בלילה בלבד.

יום אחד התעוררתי והרגשתי שאחת האצבעות ביד ימין מגרדת לי מאוד. הייתי בטוחה שעקץ אותי יתוש או חרק אחר. אחרי הכל אנחנו גרים באמצע הג'ונגל, וכל הבית גם ככה היה מלא בחרקים. מרחתי פניסטיל, שוב ושוב, אבל הגירוד לא הרפה, להפך הוא התחיל להתפשט לשאר האצבעות. הגירוד היה כל כך חזק שלא הצלחתי להפנות את המחשבה שלי למשהו אחר. עד סוף היום גירדה לי כל היד, כולל כף היד. השתגעתי ממש, ולא ידעתי איך להושיע את עצמי. ידעתי שזו לא עקיצה, כי היד לא שינתה צבע וגם לא היתה נפוחה. ביקשתי מבעלי שיסיע אותי לרופא, כי אפילו לאחוז בהגה לא יכולתי.

כשהגעתי לרופא הוא מיד זיהה שמדובר פשוט בפטריות. כמה פשוט. הלחות המטורפת בחווה נתנה לפטריות קרקע מאוד פורה להתרבות, ומכל המקומות בעולם הן בחרו דווקא את יד ימין שלי. הוא נתן לי מרשם למשחה, שתוך יום הקלה מאוד על מצבי. מזל שקניתי שתי שפורפרות מאותה משחה, כי יום למחרת הילדים כולם התחילו גם להתלונן על גירודים בכפות הרגליים.

ברור שהתנאים בחווה לא היו מותאמים למחיה. בטח לא מחיה של משפחה רגילה לחלוטין, בלי כישורים או הכשרה מיוחדת לתנאי קיצון כאלו. סביב החווה שלנו היו ממוקמות עוד חוות רבות. היינו בקשר רציף עם שאר האנשים בחוות הקרובות.כמעט בכולן חיו ועבדו אנשים שמאז ומעולם גרו בתנאים כאלו. נצרים לשבטי מאיה, שעדיין חיים, מדברים, אוכלים ומתנהלים כאילו לא עברו פה 500 שנה. זה היה מרתק לראות באיזו פשטות חיים האנשים. באיזו קלות הם מקבלים את הדברים. באיזו פשטות וצניעות הם חיים את החיים שלהם. החיבור שלהם עם הטבע מדהים ממש. הם תמיד היו יודעים להגיד לנו מתי ירד גשם, עוד הרבה לפני שהוא הגיע. איזו ציפור מסמנת עם הזנב שלה שיש מקור מים קרוב, איזה צמח מרפא פצעים. איזה עץ מסוכן ממש למגע, וכל נגיעה בו עלולה לגרום לכוויה רצינית. איזה עץ שגדל תמיד בסמוך אל העץ האכזרי, משמש כתרופה לכוויה, אם רק משתמשים נכון בעלים שלו. הג'ונגל היה מלא בסודות שמורים, שעברו אצל אותם שבטים דור אחרי דור. מאב לבן. עם כל החוכמה שהיתה להם, הם לא הצליחו להבין מה עושה באמצע הג'ונגל משפחה עם שלושה ילדים קטנים, שברור למתבונן מהצד שזה לא המקום הטבעי שלה.

ובכל אופן, היינו משפחה שהחליטה לגור בג'ונגל. העיסוק היומיומי שלי בחווה סבב תמיד בילדים. בבוקר היינו לומדים, מחוברות או דפי עבודה שהורדתי באינטרנט. אחרי הלימודים הייתי מכינה ארוחת צהריים, ולאחר מכן היה זמן חופשי לכל אחד להתעסק בדברים שהוא אוהב.

הבכור היה מבלה שעות בעריכת ניסויים. למשל הוא היה ממלא בקבוקי זכוכית במים, בכמות שונה, ומנסה ליצור את סולם התווים. לאחר מכן הוא היה מבלה שעות על גבי שעות בלנסות ליצור מוזיקה, באמצעות הקשה עם מזלג או סכין על הבקבוקים. לפעמים הוא היה יושב שעות עם זכוכית מגדלת ביד ומכוון את קרני השמש, כך שיצרבו פיסת עץ. הוא היה מבלה כך שעות ומכין שלטים, וציורים כדי לקשט את הבית.

האמצעי היה כל הזמן על העצים. עושה מחנה, מתחבא, מחפש קופים, חופר בור, משחק עם ילדים נוספים שחיו איתנו בחווה, הילדים של העובדים שהיו לנו. הוא היה מחובר לטבע כמו מוגלי ממש. הוא עד היום יכול לבלות שעות על עץ, לדמיין שהוא בארץ רחוקה, ולהעסיק את עצמו ממקלות וענפים. הוא ער ומחובר לטבע עד היום. אם יש ציפור שמקננת אצלינו בחצר הוא הראשון לשים אליה לב. אם יש עכביש או חרק מיוחד במינו הוא מיד קורא לי להתפעל איתו מהיצירה הזו של הטבע.

הקטנטונת היתה אז בת 3. היא היתה לרוב צמודה אלי, אבל גם המון עם עצמה, משחקת שעות עם מקל גלידה או אטב כביסה. אני זוכרת שהיתה תקופה שהיא היתה מעריצה צמודה של התוויות שמחוברות לבגד חדש. תמיד ידעתי לתת לה את פיסת הקרטון הזו, והיא היתה משחקת שעות איתה. מדמיינת שזה טלפון, או מצלמה, או מחברת או לא משנה מה, אבל זה בטוח לא סתם פיסת קרטון תמימה.

וככה אפילו בלי להתכוון הילדים סיגלו לעצמם יכולות ומיומנויות חדשות, שמשמשים אותם עד היום. היום אני מבינה שילדים באים עם החוק הזני הכל כך מוכר שפחות זה יותר. אני הייתי עם עצמי רוב הזמן. התחלתי לאט לאט לפתח את העסק שלי, בעסקי המזון. היה לי המון זמן חופשי לעצמי, שבהתחלה לא ידעתי איך למלא. בהתחלה זה הרגיש לי לא נכון, ואפילו התחלתי לפתח אשמה על איך זה שאני מעיזה לקחת לעצמי זמן לקרוא ספר למשל, במקום להיות עם אחד הילדים ולשחק איתו, לדבר איתו, לשעשע אותו, לדחוף אותו למצויינות, להיות אמא נוכחת ומעורבת. אבל ככל שעבר הזמן שמתי לב שככל שאני לוקחת זמן לעצמי, ומרימה שלט "כרגע אין שירות לקוחות", הילדים מפנים את עצמם לעיסוקים אחרים, שמעניקים להם לא פחות מיומנויות ממה שאני הייתי מסוגלת להעניק אם הייתי נוכחת.

אני הייתי עסוקה בשלי, הילדים היו עסוקים בשלהם ובעלי היה בעיסוקים אחרים לגמרי(זה כבר לפוסט אחר).  בלי שבכלל נשים לב, התחיל להיווצר סדק ביני לבין בעלי, סדק שהלך והעמיק עד שהפך לקרע עצום שלימים יפירק לנו את הזוגיות. אבל כמו שכבר כתבתי בפוסט קודם, לפעמים ההחלטה הכי גרועה בחיים יכולה להיות גם הטובה ביותר.

Hagar Ravid
בשנת 2010, החלטנו בעלי ואני על שלושת הזאטוטים לעבור למקסיקו. אמרנו שננסה, נראה איך הולך... זו ההתנסות שלי....