#39 – ההתחלה של הסוף

בחורה עם מחשב נייד

Family-fingers

באוגוסט שנה שעברה טסנו לנופש משפחתי באחת ממדינות אירופה היפות והפסטורליות ביותר. חלום!
בדיעבד, זה היה הנופש המשפחתי האחרון שלנו. זה גם היה המסמר הסופי שתקענו בארון קבורה של הנישואין שלנו …
למעט חברה אחת טובה, אף אחד מהחברים שלנו או מהמשפחה, לא ידע אז על הבעיות שהיו לנו בנישואין. על כך שבמשך כמעט שנה היינו בטיפול זוגי אחת לשבוע, טיפול שהפך לי את הבטן כל פעם מחדש, העביר אותי בין ייאוש לתקווה וגרם לי להבין כמה התרחקנו אחד מהשנייה.
כבר בנתב"ג שחררנו תמונה ראשונה לפייסבוק – המשפחה המושלמת והשלמה :-). בדיעבד מישהו אמר לי שמהתמונה הזאת נראה היה שהחיוכים שלנו היו עצבניים, מה שהוא לא ידע שזו הייתה המציאות שלנו כבר הרבה מאוד זמן.

אירופה המדהימה. בילינו בנופים קסומים שנלקחו כאילו מגלויה, הכל היה פסטורלי להפליא ומעולם לא הרגשתי כלכך לא שייכת ובודדה. הבנות היו מקסימות, נהנו והתרפקו להן על כל דבר חדש (עד היום הן מדי פעם מדברות על הטיול ומעלות זיכרונות). ואנחנו? גם בנסיעות הארוכות בקושי דיברנו ולמרות שהייתה לנו תוכנית אטרקציות עליה עמלתי קשה לא הצלחנו להסכים על לו"ז יומי. המתחים עלו מאוד מהר, ככה זה שאתה כבר מגיע טעון ולמרות הרצון העז שלי להשתחרר ובאמת ליהנות, זה היה גדול עלי, הרגיש לי מזויף ומיותר. בחלק מהזמן הסתמסתי עם כמה חברים מהארץ, אפילו השתעשעתי ברעיון שאחדים מהם היו כאן איתי, הרגשתי שינוי – שאני לא יכולה עוד לשקר לעצמי. זו לא המשפחתיות או הזוגיות לה ייחלתי כל השנים. אני בחורה עם ציפיות גבוהות. זוכרים?

זכורה לי במיוחד נסיעה אחת שהוא היה הנהג. ה- GPS הגרוע גרם לנו להתבלבל בלופ במחלף בעיר אירופית סואנת במיוחד, וזה היה מאוד מלחיץ ומרגיז. הוא התעצבן, פשוט צרח עלי כמו משוגע ויצא מהרכב, "פוס לא משחקים". להזכירכם שיש לנו שתי בנות קטנות מאחור? זה אילץ אותי לתפוס את ההגה ולנהוג כל הדרך לבד. נהיגה ראשונה שלי בחו״ל ברכב לא מוכר באוטוסטרדה מפלצתית. אני תופסת בהגה של חיי ופשוט נוסעת מבלי לעצור, מבלי לחשוב או לפחד, נוסעת נחושה להגיע מנקודה A ל – B ואף אחד לא יעמוד בדרכי. אז הבנתי שאני מסוגלת להכל !!!
מסוגלת להיות לבד למרות כל הפחדים שלי, מסוגלת לחיות בנפרד ממנו, מסוגלת ורוצה.  אני חושבת שלכל אדם יש את "נקודת האל חזור" שלו, הנקודה שבה הוא/היא מבינים שיותר אי אפשר להמשיך ככה. זהו. ניסיתי לדמיין אותנו בעוד 20 שנה שהילדות כבר יעזבו את הקן. מה נשאר? איפה הכבוד? איפה החברות? כשארצה לצאת איתו לנופש לנקות את הראש – ככה זה ייראה? לא תודה! חייב להיות משהו יותר טוב בשבילי …
כל אותו הלילה עצמתי את עיניי, ערה לחלוטין ודמיינתי חיים שלמים אחרים ונפלאים בלעדיו.

זה קשה לחזור מחו"ל ולספר לכולם ש…לא היה כייף, שמאחורי התמונות הפסטורליות שאתה מעלה לפייסבוק יש עצב גדול. הנה פה עשיתי סלפי כי הוא היה 2 ק"מ לפני עם הבנות, פה צילמתי רק את הבנות כי לא רציתי שפרצוף הנפול שלנו יהרוס את התמונה. אז לא סיפרתי … שמתי מסכה של "הייתה חופשה נפלאה", הבאתי שוקולדים למשרד ורק שמחתי לחזור לשגרה. רק לחבר אחד העזתי לספר לראשונה על הבעיות, דמעתי ושיתפתי שהיה פשוט נופש זוועה, זכיתי לחיבוק עוטף וקצת מנחם. זה היה נעים ואופטימי כלכך.

בפגישה הבאה עם היועצת הזוגית הכרזתי שאני מעוניינת בפרידה. היא הופתעה, הוא נלחץ, ניסה להיות האבא והבעל הכי מושלם בעולם אבל כבר היה מאוחר מדיי … אני כבר לא הייתי שם, איבדתי את הרצון והחשק להילחם או לנסות לגרום לזה להצליח. כולם אמרו לי "תחשבי על הילדים", אמרתי שחשבתי … לילדות שלי מגיע אמא מאושרת ורגועה, אמא שתהווה עבורן מודל לחיים שלא חייבים לסבול בהם, שאפשר ורצוי לבחור אחרת.

היום הגדולה שלי שאלה אותי מתי נטוס שוב לחו"ל. אם היא רק הייתה יודעת כמה טראומטית הייתה עבורי החופשה האחרונה … יש לי תקווה קטנה, שאצליח לחסוך קצת כסף ובקיץ הבא נטוס אני והן לחופשה נעימה, משפחתית ומפצה. הלוואי

 

 

restart
++++++++++++++++++ הגיגים ומחשבות של גרושה טרייה +++++++++++++++++++++++רוצים לקבל עדכון כשיוצא פוסט חדש? מוזמנים ללחוץ על כפתור "עקוב אחרי" מצד שמאל למעלהאו בפייסבוק: https://www.facebook.com/Restart-Blog-502876029895543/