משחקים ב"משחק השקט"
"מה עושים כדי שהיא לא תעיר אותו, כאשר הוא סוף – סוף נרדם?"
גלי היתה בת יחידה במשך שלוש שנים. ואז, נולד אורי.
"גלי עטופה בחום ובאהבה, והיא מקבלת תשומת לב רבה. אז למה בכל פעם שאורי התינוק נרדם, היא צועקת, מרעישה ועושה הכל כדי להעיר אותו? אנחנו כועסים עליה, צועקים, מאיימים – אבל היא ממשיכה!"
במקום "למה" נשאל – "לשם מה?" או – מהי המטרה של גלי?
המשאב היקר ביותר עבור ילדים, הינו אהבתם של ההורים. כל הילדים רוצים להרגיש שהם אהובים, נחוצים ויכולים – אנ"י.
ילדים בכורים היו ילדים יחידים, לפני הצטרפותו של האח. מבחינתם, השינוי הוא בבחינת הרעה חמורה בתנאים: "עד עכשיו הייתי ילד יחיד בעולמם של המבוגרים המשמעותיים בחיי. עכשיו עלי לחלוק את המשאב היקר הזה. מה יקרה בהמשך? אילו שינויים נוספים צפויים? מה עוד אני עומד להפסיד?" אדלר מתאר את החוויה של הילד הבכור כהדחה מכסא מלכות.
בתוך החוויה הזו, הילד הבכור שהודח מכסא מלכותו, אינו מרגיש במיטבו. הוא מרגיש בצ"ל. כאשר צועקים עליו, כועסים. מאיימים ומענישים, רק מערערים את הביטחון שלו: האם מקומי כאן מובטח? האם הורי אוהבים אותי?
ילד שמרגיש בצ"ל חייב – להבנתו, לבדוק אם הוריו עדיין אוהבים אותו. הבדיקה הזו נעשית דרך התנהגות מפריעה. מדוע? כי זו דרכו של ילד להעביר מסר להוריו: "אאוץ' – כואב לי בתחושת השייכות".
אנו, ההורים, יכולים להרים גבה: "מה, גלי לא מבינה שהיא מפסידה? הרי כועסים עליה!"
אם גלי היתה יכולה להמשיג את החוויה, היא היתה אומרת בערך כך: "נולד לי אח. אתם מתפעלים ממנו. עכשיו הוא מתחיל לזחול, ואתם עוד יותר מתפעלים ממנו. כשאני מרגישה קצת בצל – אני מפריעה, עושה דווקא. ואז אתם כועסים עלי. ואז… אני מרגישה קצת יותר בצל. ואז קשה לי יותר, ואני ממש חייבת להסביר לכם שאני בצ"ל – אז אני מפריעה עוד יותר. ואם תכעסו עלי, ארגיש עוד יותר בצ"ל, ואתם כבר יודעים שאז לא תהיה לי ברירה, אלא להפריע יותר".
יאמרו ההורים: "אבל למה היא ממשיכה? שתפסיק להפריע ותתנהג יפה!"
וכאן המקום להסביר: ילדים חושבים א ח ר ת ממבוגרים.
הביטו בניסוי הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=gnArvcWaH6I
הורים, אל תנסו "להקפיץ" את החשיבה של הילד, ואל תצפו שהוא יבין שכדאי לו להתנהג "יפה". מבחינתו, בשלב הזה של חייו, קיימת נוסחה פשוטה: "כשאני מרגיש אנ"י – אני משתף פעולה. כשאני מרגיש בצ"ל – אני מפריע. כשאני מרגיש עוד יותר בצל, אני מפריע עוד יותר!"
הנטיה הטבעית שלנו, היא לראות את עצמנו כנתונים, ולצפות שהאחרים ישתנו בהתאם לצרכים וההעדפות שלנו. במקום לנסות לשנות את הילד ואת דפוסי החשיבה שלו – קחו את הילד כנתון: זה הילד, כך הוא חושב ופועל. אין לכם שליטה על דרך הפעולה שלו, אך יש לכם שליטה על דרך הפעולה שלכם! האם אתם מוכנים לשנות את ההתנהלות שלכם, כדי לאפשר לו להרגיש אנ"י, לבסס יחסים טובים וליהנות משיתוף פעולה?
אז מה עושים?
- מבינים שגלי חווה כרגע כאב, והיא זקוקה לחום ואמפתיה, לא לכעס.
- נפרדים מתקשורת "אל" בה ההורה מצווה: "תפסיקי להרעיש!" "אני סופר עד שלוש – אם אשמע רעש אז…" כל מסר שמועבר בתקשורת "אל" מהווה הזמנה ישירה להתנגדות. ההורה המדבר בתקשורת "אל" כאילו אומר: "מה שלא הצלחנו לפתור בדרכי שלום, נפתור בכוח". מול הורה שמתנהל כך, גם הילד מאמץ דרכי התנהלות כוחניות: "לא תנצחו אותי, לא תגידו לי, לא תקבעו עלי!"
- מדברים בתקשורת "עם" – ההורה מדבר עם הילד בכבוד, בגובה העיניים. תקשורת "עם" מזמינה לשיתוף פעולה. תוכלו לגייס את "מסר אני" הכולל ארבעה שלבים: השלב הראשון – כאשר אתה מרעיש (תיאור ההתנהגות המפריעה), השלב השני – אני ממש עצובה (רגש שמתעורר בהורה) השלב השלישי – כי אורי בדיוק נרדם, ואם יהיה רעש הוא יתעורר ויבכה (השלכות התנהגותה של גלי) השלב הרביעי – אני מבקשת שנשחק עכשיו במשחק השקט – יהיה נעים גם לי, גם לך וגם לאורי (בקשה ישירה לשיתוף פעולה).
- מנתקים את החיבור בין "נדבר בשקט" לבין "אורי ישן ואנחנו בעדו". כיצד? מזמינים את גלי לשחק ב"משחק השקט": משחק בו מתנהלים בלחישות, הולכים על קצות האצבעות, סוגרים דלתות בשקט… מקפידים לשחק ב"משחק השקט" גם כאשר אורי ישן, וגם כאשר אורי ער, זוחל בסלון, משחק בצעצועיו. "משחק השקט" הופך להיות אפשרות נוספת להתנהלות, במקום להיות מזוהה כדרישה של ההורים, המבטאת עמדה בעד אורי ונגד גלי.
- מרבים בעידוד! שלחו לי מייל ותקבלו את פרק העידוד מתוך הספר שלי "תפקיד חייך". orit@horoot.co.l
