כמו תמיד, אני מביאה את מתן בבוקר לאולם בתל אביב, והפעם למחנה פסח 2017 של Basketball Coaching. במהלך הנסיעות הארוכות בפקקים לתל אביב כל בוקר, יש לי ולמתן זמן איכות באוטו. זמן לשיח ולהרהורים לפני שהוא מגיע לאימון.
במהלך הקליטה, הראיון האישי והתחלת האימונים אני מסכמת לעצמי תקופה.
זה המחנה שסוגר לנו את שנת האימונים הראשונה. מתן התחיל את הפעילות בביסי במחנה הקיץ ב2016, עבר אימונים בשבתות במהלך השנה, ועכשיו סגר עונה עם מחנה פסח.
שני דברים מענינים קרו במהלך התקופה הזאת (10 חודשים..):
- המוטיבציה של מתן רק עלתה
- המקצועיות של BC רק עלתה
במקרה של מתן, מדובר בתהליך מציל חיים מבחינתי, כי הוא הגיע כאנדרדוג למחנה הראשון, ילד אבוד, ממורמר, ואומלל, ויצר קפיצה אדירה בהתייחסות לעצמו, לסביבה ולכדורסל, קיבל בטחון עצמי, למד לתעל את הכוחות והמנהיגות שבו למקומות חיוביים, ואימץ גישה של מנצח שבאה לידי ביטוי בבית, בבית הספר ועל המגרש.
במקרה של BC זה מטורף לא פחות, כי הרף הראשון שלירן בר-אל וצוות המאמנים הציבו היה גבוה ממילא, אז לאן אפשר עוד לעלות??
במחנה האחרון ראינו שיש…
עוד לאן לשאוף ולטפס, כשביחד עם מרכוס המאמן האמריקאי המופלא, הגיעו גם "מאמן מנטאלי" כפי שמתן כינה אותו,
שתמך ולימד על מוטיבציה ועל הדרך להצלחה,
וגם פול הגיע לאימון של יום אחד, מאמן אישי של טובי השחקנים בעולם מאמן את הילד שלי.
אני חושבת שהתמונה הבאה מסכמת הכי טוב את הדברים. מתן שבר את היד בסוף השבוע, במהלך רכיבה על אופניים בבן שמן. בילינו במיון כל שישי בערב, כשבשבת האימון הדו חודשי. שאלתי את מתן אם הוא נשאר בבית, "בכל זאת לנוח, לתת מנוחה ליד, אני יודעת..?"
בהתחלה הוא היסס- "אני רוצה ללכת, אבל מה אני יעשה שם, יצאו לי העיניים מהאימון ואני אקנא…?"
הצעתי לו שנלך בכל זאת, בטוח יהיה לו מה ללמוד, גם מישיבה על הספסל. יש אנרגיות כאלה מדהימות בכל אימון, שידעתי שזה יעשה לו טוב.
"את חושבת שירשו לי להתאמן אם אני ארצה?", הוא שאל..
"אני לא יודעת, (מה להתאמן עכשיו??) בוא נראה, תנסה, עבודת רגליים בטח תוכל לעשות…"
מה שקרה באימון היה באמת, בלתי צפוי מכל הכיוונים. מתן הגיע לבוש ומוכן לאימון, עלה על המגרש כמו כולם, והתאמן שעה וחצי כאילו היד שלו לא מגובסת… איך הגדיר את זה חבר שישב לידי וסוג-של בהה בהתפעלות במתן מתאמן- "תראי- הוא ניטרל את קיומה של היד המגובסת והוא מתאמן כאילו הכל רגיל אצלו……"
מעבר לזה שהייתי גאה בו, נפעמתי מהתגובה של צוות המאמנים אליו, מלירן, ממרכוס שצץ משום מקום ונתן אימון אקסטרה!, ומהמאמנים האישיים- הם התייחסו אליו כשווה בין שווים, וכאשר הילדים שיחקו אחד על אחד המאמנים דאגו, כל אחד בתורו, לספק למתן אימון נקודתי בזמן שהאחרים שיחקו בקבוצה, כדי שלא יפגעו לו ביד בטעות…
בסיכום האימון ציינו אותו לשבח, והיו ילדים שניגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד, שהם בכלל לא שמו לב שהוא מגובס….
אני חושבת, שזו דוגמא למקצועיות מלטה למעלה וחזרה, וליכולת לראות את החיובי, הטוב, ולדעת להרים עוד למעלה. לכזה אני שואפת עבורי ועבור ילדיי, וזה משהו כזה טוב, שמחזיקים חזק חזק. כי אין הרבה כאלו.
וכן, מתן רשום כבר לתכנית השנתית הבאה של BC, אם משהו מכל מה שאני כותבת נוגע לילד שלכם, תציצו ותצטרפו גם.
חג אביב שמח!
לימיצ