במהלך שלושת החודשים הראשונים בחווה, הייתי עסוקה בלהילחם ולהתכחש למצב החדש שהייתי נתונה בו. כל מה שרציתי זה להתאים את החיים המוכרים והידועים שלי, למציאות החדשה, שאותה למדתי להכיר בכל יום מחדש. הרגשתי כמו חלוק הנחל. הקרקע ברחה לי מתחת לרגליים, ואני חיפשתי אותה שוב ושוב, אבל היא חמקה לי בכל פעם מחדש.
החווה ממוקמת כ 12 ק"מ מהכביש הראשי שמוביל לעיר הקרובה, והדרך אליה מהכביש הראשי משובשת, זו דרך עפר. הנסיעה מהחווה עד לכביש הראשי עורכת בערך כ 40 דקות, כך שקפיצה קטנה לכל מקום ארכה עכשיו שעה נסיעה לכל כיוון. הדבר הקשה מאוד עלי, והצריך ממני הערכות קצת שונה בכל הנוגע לקניות למשל. אם שכחתי לקנות ביצים, אז אין ביצים כי הסופר הכי קרוב הוא במרחק נסיעה של שעה בערך. למדתי עם הזמן להיות ערוכה לכל מצב, ולקנות כל מה שרק חשבתי שאזדקק לו למהלך השבוע. בחווה אמנם היה חשמל, אבל ממערכת סולארית. צריכת החשמל היתה תלויה תמיד במזג האויר. הייתי צריכה ללמוד איך לחשב נכון את צריכת החשמל, וגם הילדים די מהר הבינו שהם צריכים לבדוק את מצב הבטריה לפני שימוש במחשב או בטלויזיה. מים זורמים תמיד היו בחווה. אלו מים שמגיעים מהקרקע, דרך משאבה שמושכת אותם מבאר שנחפר בחווה. שעות האור והחושך גם השפיעו רבות על לוח הזמנים שלנו. מהרגע שעולה השמש יש פעילות בחווה. הילדים יכולים לשחק בחוץ, העובדים שהיו לנו, היו עסוקים בלבנות עוד מבני מגורים, לול לתרנגולות, לשפר את דרכי הגישה לחווה… היה הרבה עבודה ומעט זמן. החל משעות הערב, כשהשמש מתחיחה לשקוע נכנסים הביתה ולא ניתן להיות בחוץ כי חשוך מאוד.
אני יודעת שזה נשמע ממש כמו חיים מאוד פשוטים, ושהתמודדות עם המציאות החדשה לא נשמעת כל כך מסובכת. אבל למי שחי כל חייו בציבילזציה, כמוני למשל, ההסתגלות היתה קשה מאוד. אני זוכרת שלפני המעבר לחווה הייתי כל הזמן עם סמרטוט ביד, ואם זה לא היה סמרטוט אז עם מטאטא, ואם לא מטאטא אז עם מגב… כל הזמן הייתי מצחצחת את הבית. כל פינה היתה חייבת להבהיק. אבל מצאתי את עצמי בבית חדש, שהרצפה בו היא בטון, אז היא לא בוהקת. אין חלונות זכוכית, רק רשת על החלונות, אז נכנס כל הזמן אבק מבחוץ, כל הבית מוקף בג'ונגל, אז ברור שנכנסים יתושים, ברחשים, עכבישים, זבובים… בעצם היה קשה מאוד להילחם בג'ונגל, שעדין לא הבין שיש פה אזור כבוש, והכניסה אסורה. הטבע המשיך להיות טבע, וחי לו בשלווה עם הפולשים החדשים. אני לעומת זאת לא הייתי מסוגלת להסתגל לטבע. כמה שחשבתי שאני מחוברת לטבע, מחבקת עצים, זורמת עם הטבע שסביבי, ופריחה באביב תמיד ממלאת אותי באושר… כשזה הגיע לבית שלי, למיטה שלי, למקלחת שלי, לאוכל שלי… אמרתי לטבע עד כאן! אבל הוא לא כיבד את ההסכם החדש, שהיה מאוד חד צדדי, והתפרץ לפרטיות שלי לרוב בלי התרעה מראש. אני זוכרת שיום אחד התעוררתי בבוקר, וגילית שנחליל עצום של נמלים העביר את הבית שלו, דרך הבית שלי. כמות עצומה של נמלים שחורות ענקיות הגיחו מכל מקום אפשרי. מהחלונות, מהדלת, מהמרפסת. היה נראה שהרצפה עצמה זזה כולה. במשך כשעה שלמה נאבקנו בעלי, הילדים ואני בנחיל הזה. ריססנו בספריי, ושפכנו מים, השתמשנו בכל דרך אפשרית שחשבנו שתעזור. ניסינו לטאטא אותם החוצה אבל הן חזרו פנימה. רק אחרי מאבק ארוך מאוד, הצלחנו להבריח אותן לנתיב חדש. תקופה ארוכה מאוד אחרי אותו בוקר, היתי מתעוררת בבוקר, ודבר ראשון מסתכלת לכל עבר כדי לבדוק אם יש נמלים ברצפה.
הטבע הקיף אותי מכל עבר, וזה היה מאבק יומיומי לחיות איתו. מצד אחד הבוקר בחווה היה מלווה בשירה מדהימה של מליוני ציפורים. בכלל, לשמוע את הטבע מתעורר תמיד הסב לי הרגשה טובה. השקט של הבוקר התערבב ברעש נעים של טבע. הרוח שמזיזה את הענפים, השירה של סוגים שונים של ציפורים, הזמזום של החרקים. רעש נעים של טבע. אבל באותו זמן, הבוקר הביא איתו שוב את הצורך להתמודד עם יום חדש. להקים את עצמי שוב מהמיטה, לאסוף את עצמי שוב מחדש, ולמצוא את הכוחות להכין ארוחת בוקר לילדים, להכריח את עצמי לתפקד כמורה בבית הספר האלטרנטיבי שהקמנו. משימה פשוטה כמו לחשוב מה להכין לארוחת צהריים, נראה לי פתאום כמעמסה. כל דבר שהצריך ממני התמודדות, כל סוג שהוא של התמודדות היה פשוט מעל היכולת שלי.
מעבר לטבע שסגר עלי והקשה עלי, היה גם הניתוק והריחוק מהכל. הריחוק הגיאוגרפי היה נושא כשלעצמו, אבל הניתוק מהסביבה הקרובה היה קשה מנשוא. כבר הייתי בחיי בודדה, אבל זו היתה בדידות אחרת. בעלי והילדים היו סביבי, כך שלא הייתי לבד. הייתי בודדה. לא היה לי עם מי לשתף את מה שעובר עלי. פעם בשבוע דיברתי עם אמא שלי בסקייפ, ובכל פעם מחדש כל כך רציתי לספר לה ולשתף אותה במה שעובר עלי. רציתי להגיד לה שהיא צדקה כשהיא אמרה לי שהחיים בחווה יהיו לי קשים, ושהיא צדקה כשהיא אמרה לי שהיא לא בטוחה שזה רעיון טוב כל עניין החווה הזו. רציתי להגיד לה שאני אומללה, שאני בודדה, שנמלים עולות עלי בלילה, שטרנטולות מטיילות לי על המיטה, שהילדים נראים לי נטושים, שאני מאוכזבת מעצמי, שאני חושבת שאני אפס מאופס, שאני רוצה הביתה, שאני רוצה רק לשים את הראש על הכר ושהיא תלטף לי אותו כמו כשהייתי קטנה, רציתי לשתף אותה בכל מה שעובר עלי, אבל לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להודות בזה שהכנסתי את עצמי לפרוייקט שגדול עלי בכמה וכמה מידות. התביישתי בעצמי. התביישתי במצב שהכנסתי את עצמי. כל כך התביישתי שכל מה שהצלחתי להגיד כששאלו אותי מה שלומי ומה המצב ואיך הולך היה : "מעולה", "מצויין" "הכל בסדר". הייתי מחפשת סיפורים לספר לה, אבל את האמת לא הייתי מסוגלת לספר לה. כמובן שהיא שמה לב שאני במצב נוראי, אבל אני כל הזמן אמרתי לה שאני בסדר, ושזו תקופה קשה אבל היא תעבור בקרוב.
וככה עברו להם שלושה חודשים ראשונים. כמו השליש הראשון של כל הריון, כשהגוף מנסה לדחות את היצור החדש שגדל בו, ולא מסוגל לעכל את השינוי החדש שחל בו. גם אני ניסיתי בכל כוחי לדחות, להתנגד ולהתכחש לשיוני הזה. היה לי קשה מאוד לסגל לעצמי את החיים החדשים בחווה. אבל משהו בתוכי המשיך לשכנע את עצמי לא להרים ידיים, ולהמשיך לזרום לתוך השינוי הזה. אני חושבת שזה היה קפאון שמנע ממני לפעול לשני הכיוונים. לא להיות ולא לחדול. מצד אחד לא הבאתי את עצמי לחדול. להחזיר את הגלגל אחורה ולהגיד לבעלי, שזו הרפתקאה מיותרת, שניסינו וזה לא לעניין. ומצד שני לא הבאתי את עצמי להיות. לא הרשיתי לעצמי פשוט לזרום עם השינוי הזה, לנשום לתוכו ולקבל אותו כמו שהוא. וככה יצא שבמהלך שלושת החודשים הראשונים כמעט קפאתי ונשברתי.
מספרים על עץ ענק במיניסוטה הקפואה. העץ גדול וסבוך. ענפיו גדולים וחזקים, ובנויים ככה שיחזיקו משקל עצום של שלג שנערם במהלך החורף. יום אחד התעורר ויכוח בין ענפי העץ. הענף הקשוח והחזק ביותר התרברב ביכולתיו המופלאות מול הענף הצעיר והגמיש ביותר של העץ. "אני חזק יותר ממך, אני לא נשבר מעומס השלג שנערם על גבי". הענף הגמיש והדק הרכין את ראשו בבושה, כי הוא ידע שהדברים נכונים. שאין בו את הכח לשאת משקל כה רב של שלג בחורף הקשה של מיניסוטה הקפואה. החורף הגיע, ועימו הגיעו סופות שלגים. החורף היה קשה מנשוא, והשלגים החלו להיערם על ענפי העצים. שכבות ועוד שכבות של שלג. הענף הקשוח הסתכל בזלזול על הענף הגמיש, שהתקשה לעמוד בעומס. הענף החסון נשא על עצמו משקל עצום של שלג, שהמשיך להיערם ככל שהסופה התחזקה. השלג נערם ונערם, עד שהענף החסון לא עמד בעומס, ונשבר. הוא נפל מראש העץ ונחת על הקרקע. בנשימתו האחרונה הוא הביט מעלה וראה את הענף הצעיר והגמיש מכופף כולו מעומס השלג, ובבת אחת כמות עצומה של שלג החליקה מגבו של הענף הצעיר וניחתה על הקרקע לצידו של הענף החסון ששכבר כעת על הקרקע. הענף הצעיר והגמיש הזדקף והתמתח בחזרה, וידע בוודאות שיצליח לשרוד את הסופה הזו, כמו גם סופות נוספות בחייו. מאז כשאומרים לי "כמה את חזקה", אני מנסחת מחדש ועונה, אני לא חזקה אלא גמישה.
