עוד סופ"ש הגיע וכבר שבת אחה"צ ולא כתבתי כבר זמן מה, ארוך יחסית לבד"כ. המעטתי בכתיבה גם בגלל
השגרה וחוסר העניין לציבור, גם בגלל ההתמכרות ל"עספור" שהשאירה אותי כל לילה חסרת כוחות לכתיבה ומלאת מחשבות על קצר, ניוטון, איציק ומוטי, ובימים הממש אחרונים בשל התמכרות לספר "נערה עם קעקוע דרקון" קצת באיחור, אמנם, כמו עם "עספור" אבל עדיין עדיף מאף פעם ועדיף שכל מי שלא אוהב ספרי מתח אפלים שאי אפשר לעזוב מהיד, שלא יתחיל בקריאה כי זה לא ייגמר בספר אחד, ראו הוזהרתם, יש בטרילוגיה שלושה ספרים. אז כאמור, אני אחרי, או בעצם בשלהי, מחלה מטורפת שכללה דלקת גרון חריפה, שזה די רגיל, כזו שאי אפשר לבלוע ושמכאיבה באזניים, נוסח סינגפור, אבל היוצא דופן היה חום גבוה ממנו סבלתי כ-24 שעות ללא שיפור ממשי. כמובן שכאבי ראש, כאבי גוף והקאה אחת היו גם הם מנת חלקי בימים הללו והתעמעמו אך עדיין קיימים במינונים קטנים גם היום. לא כיף בכלל וגם די דפק לי את השבוע ואני אשקר אם אומר שבעודי מתעוותת מעל הסיר שקנינו ללירי לימי הגמילה העתידיים ומקיאה את נשמתי , לא רציתי הביתה…לאמא שלי. כאילו מישהו עשה לי עין (חס וחלילה, אמא שלי הייתה אומרת, אפרופו אמא), ואפרופו ביטויים סטייל "עספור", על המכון ובכלל.אל תדאג, אני כבר לא הולכת 4 פעמים בשבוע למכון וכנראה לא אהיה כזו חטובה, למי שדואג. אבל רגע לפני שפרצה ה"מגיפה", עוד הספקתי לנצל יום שמש בבריכה עם שמרית, שכנתי וחברתי מהקומה השישית וגם אמא של רותם בכובע השני שלה (והיה צריך כובע או שניים באותו יום בבריכה, תאמינו לי). ירדתי או יותר נכון במקרה של הדירה שלנו, יצאתי מפתח ביתי מספר צעדים לבריכה כשב"תיק הים" שלי רק מגבת, טלפון נייד, קרם שיזוף , בקבוק מים ו…זהו. לא האמנתי כמה מהר יצאתי החוצה – בלי לנפח מצופים, לקחת מיליון מגבות, קרמים, כובעים, מים, אוכל, מוצצים, משחקים וכל השאר בשביל שעה בריכה. עם הילדים אני מוצאת את עצמי לרב אורזת לבריכה יותר זמן מאשר הזמן שאני מבלה בה. במשקל נוצה (של התיק כמובן, לא חלילה שלי, כי אני הרי לא פוקדת את המכון בכלל), צעדתי לבריכה והתיישבתי לראשונה מאז אנחנו כאן על מיטת השיזוף ולא על הכסאות והשולחן כשאני מקפידה להניח חפץ על כל אחד מהם כמו מסמנת טריטוריה לרגע שאחרי היציאה מהמים. נשכבתי בזהירות על מיטת השיזוף, לא בטוחה שהיא בכלל זוכרת אותי ואחרי כמה דקות בהן חשתי שאני כבר מוכנה לפרסם את "האגודה למלחמה בסרטן" נכנסתי למים. מה אני אגיד לכם…אחרי שלוש ומשהו שנים בהן אני משגיחה שאף אחד מסביבי לא יצא מטווח ראייתי או חלילה יטבע, לא הצלחתי למקד מבט בשמרית, בלי לחפש את מי מילדי איני רואה. ליבי דפק למרות שרק שתינו היינו בבריכה כולה. כשששחית ועל גבי לא שחה עוד ילד כמו איזה דג נקיין ולא גררתי סירה, או השטתי גלגל, חשתי לראשונה מזה הרבה זמן מהו חופש וכמה התגעגעתי אליו קצת, לא לתמיד, רק לקצת, בבוקר, בבריכה ותהיתי למה אני לא עושה את זה יותר גם בחברת הסופרים האהובים עלי. אך בטרם גמלה בליבי החלטה לחזור על המעשה למחרת היום, חליתי. כי ככה זה כנראה כשמתכננים יותר מידי. חוץ מזה התחלתי את שיעורי האנגלית הפרטיים שלי בברליץ. מידי שבוע יש לי שיעור בן שעה וחצי עם מורה, בכל פעם מורה אחר, איתו אני אמורה לפטפט באנגלית לאורך כל השיעור תוך שהוא מתקן את האנגלית שלי ועובד על נושאים שחשובים לי (כמו, רצוני להביא שלום למזרח התיכון). האמת זה נחמד למרות שזה כבר מבאס אותי קצת שביום שני יש לי עוד שיעור בעשר בבוקר ושהוא "שותה" לי את רב הבוקר….לא שתיכננתי משהו….לא תיכננתי כלום, נשבעת….חשבתי על משהו,אבל ממש לא תיכננתי
כל מי ששומע על שיעורי האנגלית ובכלל על השליחות פה בטוח שהאנגלית שלי משתפרת פלאים ושאוטוטו מזמינים אותי לקבוצת דיון בארמון בקינגהם,אבל זה לא ממש ככה. היות והשפה השלטת פה היא כאמור, הסינגליש, וקשה מאוד להבין את האנגלית של המקומיים, מה שאני משפרת הוא בעיקר היכולת להבין את המבטא שלהם וכנראה שלא ממש בהצלחה אם היום במקדונלדס שילמתי 22 דולר במקום 15 רק על טעויות של הבנת המוכרנית. חשבתי שאם אהנהן בראשי כאילו הבנתי את המלל הלא ברור שיצא לה ברגע זה מהפה, זה יהיה בסדר…מסתבר שזה יהיה בסדר רק פחות 7 דולר
זהו, בסה"כ בסדר, רגיל. הזמן עובר, למעשה חומק לנו מבין האצבעות, הילדים גדלים מבלי שאנחנו מבינים איך, לירי כבר לא בוכה כשעוזבים אותה ואני לא מפסיקה לתהות מה יותר כואב לי: שהיא בוכה כשאני עוזבת וקורעת את ליבי, או כשהיא לא בוכה וקורעת את ליבי בהיעדר הבכי ובהבנה שהיא כבר מסתדרת, ילדה גדולה ופחות צריכה אותי
27/11/10
