אני גיטרה

בחורה עם מחשב נייד

אני גיטרה
הרוח מנגן עלי
בחילופי עונות
אני גיטרה
מישהו פורט עלי
בחילופי המנגינות.
(נעמי שמר)

אני גיטרה
ערב פורים, אשר מתדפק על דלתי:
"צריך ת'גיטרה שלך, מתחפש לאלביס" מצביע אל עבר הגיטרה המונחת בפינה כאבן שאין לה הופכין.
"ותבואי להופעה הערב, רק בלי אשליות – אנחנו עוד ירוקים."
"איפה?" אני שואלת
"בצריף בשמונה",
"ת'שמור לי על הגיטרה" כך אני,
"נו אל תהיי כבדה" ונעלם לו עם הכלי.
הגעתי לצריף בשמונה להופעה. ראיתי את אשר מכה במיתרים ברעש גדול תוהה כיצד תיבת הגיטרה אינה מתבקעת תחת החבטות והרעש שאמור היה להיות "רוק בבית הסוהר"+ניעות האגן של אשר פרסלי.

הגיטרה שרדה, נותרה בביתו של אשר ונשתכחה ממני.

אשר אלעד, שכן הגר בבית ממול ולומד בכיתה מעלי.  לא גבוה לא נמוך, רזה שדוף, רגליו מבצבצות מבעד למכנסי החאקי הקצרים כזוג כלונסאות נעול סנדלי פסים חומות נצחיות. חולצתו רכוסה מרושל ע"פ צו האופנה, קולו צרוד, שאריות חלופי קול מילדות לנער מתבגר. עינים תכלת וחיוך אלכסוני קבוע, גם על פי צו הנראות.
ההורים של אשר "גזעיים": האבא נראה כמו פרסומת של "הצטרף לצנחנים יה בן…" או כל חיל אחר, גבה קומה, שיער שחור עורב ללא טיפת שזירת לבן. ו…בלורית מפוארת, שהתנופפה מעל ראשו כדגל מעל תורן המרפסת שלנו ביום העצמאות

אבא של אשר מדבר בחית חותכת חיך ושין שורקת ללא שמץ חחית ועין מזרחית וכמובן ללא קמצוץ של ריש מזרח אירופית ותפוצותיה. דיבורו מתנגן בסגנון "אהלן מוטקה, מה העניינים?"                                                             אמא של אשר, ימימה, פעמוני קולה מתרוננים גם הם בחית ושין עם צדי- לשונית שמעט בורחת בין השניים:       "אשר בחייך, תהיה חברמן, קפוץ למטה ותביא לנו… יללה". פניה המאירים בצבצו מבעד לעציצי הגרניום שעטרו את מרפסתם כמו גלוית שנה טובה מעוטרת אניצי זהב.  צמה עבה ארוכה מונחת על כתף, והיא תמיד חייכנית, חביבה ומאושרת.

בבוקר היה האבא יוצא רכוב על אופניים לעבודתו בחברת חשמל וימימה משלחת אותו לדרכו מלמעלה: "שנוקי אתה חוזר נורמלי"? ובשובו לפנות ערב, היה שורק מלמטה, . שריקה "שלהם", שנשמעה כמו זו מהצופים, השומר הצעיר או כל תנועת נוער אחרת וימימה היתה עונה ב"צריך רק לחם וזהו" או "תעלה לא צריך כלום".

לאשר היה אח קטן, שליימ'לה, היה דומה יותר לנוף השכונה, החל בשמו "שליימ'לה" שם גלותי כזה, נמוך מעט לגילו, רגלים עקומות, גם הן תמיד בסנדלים, עיניים שחורות בורקות עליז ותזזיתי, חיוכו מעוטר בשתי גומות חן שובות לב, מוכן לכל מעשה קונדס.
"שליימלה, יה אללה אין לי כבר כח, דחילק…" כך ימימה מתעצבנת בסגנון מקומי.   משפחה שורשית שכזאת, בשונה משאר תושבי המקום ספוני מבט רדוף ולבושי בגדים "משם" ולא משנה אם קנו אותם בארץ או קיבלו בחבילה מהדוד באמריקה.

הזמן חלף, הימים ימי מלחמת ששת הימים ואני כבר חיילת.
אשר נהרג.
כך נודע לי כשהגעתי הביתה לחופשה מהצבא.
המומה אני מביטה מבעד לחלון ומולי המרפסת עם גלדי גרניום ערומים, דמויי כפות ידיים גרומות-אצבע, פרושות לכל עבר כשואלות "למה?".
קול הפעמונים נדם. משפחת אלעד נעלמה מהשכונה.
ארזו יגונם למקום אחר ודיירים חדשים באו במקומם.

פתק מאמא: שלומי צלצל, השאיר מספר טלפון.

"שלום, קיבלתי מכם הודעה, מי זה שלומי? "
"מה לא זוכרת אותי? שלומי, שליימלה, אח של אשר",
"או…בטח" בטני מתהפכת, "מה שלומך"?
"אני…הצטערתי לשמוע על אשר, לא ידעתי לאן לבוא אליכם בשלושים."
"אפשר עכשיו, יש לך פה גיטרה."
לגמרי שכחתי ממנה…אוף, לא רוצה בה עוד.
"אני משרתת רחוק מהבית ובאתי רק ליומיים"
"בהזדמנות קפצי לפה, תראי את הדירה החדשה."

אני באוטובוס בדרכי למשפחת אלעד. ריח האוזון מכה באפי, מאזכר את חלופי העונות. הסתיו בפתח אפלולי, קודר.
חושבת על אשר שאיננו, לא יריח את ריח הסתיו עוד, האם הספיק לנשק שפתי נערה? מה עשה, מה כבר לא יעשה?
מצב רוחי מדכדך והולך, משפחה שכולה, על מה אדבר אתם?
חוץ מהגיטרה לא היה בינינו דבר, אשר היה שנה מעלי ולא הסתובבנו באותה חבורה.                                        כיצד נהרג? האם מת במקום או נפצע ולאחר זמן נפטר?

והאמא, מה עליה? האם האבא ממשיך לשרוק מלמטה "ימימה צריך משהו?"

בחור גבוה ונאה פותח לי את הדלת בחיוך רחב.
"אהלן, כנסי כנסי…"
"בוא'נה אתה גדלת, לא להכיר…"
"גם את כבר לא ילדה" עונה לי במבט סוקר.
נכנסת לסלון.
"יפה פה, מרווח, הנה המרפסת עם הגירניום… כמו קודם."
"כמעט" הוא עונה.
"שליימ'לה תגיד מה שלום ההורים?"
"שלומי, די עם השם הגלותי הזה".
"שלומי".
"אמא ואבא עסוקים מאד, אנחנו מקימים מרכז הנצחה ומפיקים ספר לזכר הנופלים וזה מעסיק אותם ימים שלמים.
אמא עוד מעט תגיע, היא מאד רצתה לפגוש אותך."
"טוב שהם יודעים להעסיק את עצמם"
"נכון, עוד מעט אני מתגייס וכך יהיה פחות זמן לדאוג".
שלומי משתתק לרגע: " אני אהיה בלהקה צבאית, ממש קרבי …"
"אתה שר? "
"מנגן ושר, הגיטרה שלך …"
"אז תשאיר אותה אצלך" מנסה להפטר.
"לא, זה שלך, וזאת גיטרה למתחילים."
"נשמע אותך, אפשר?"
שלומי מתמהמה מעט ואז לוקח את הכלי ומתיישב על הכורסא מולי.
כבר בצליל הפתיחה אני מצטמררת וגופי נהיה חידודין, אצבעותיו מלטפות את המיתרים וקול עשיר ונפלא יוצא אלי.
"אני גיטרה מישהו פורט עלי …" התרגשות מציפה אותי ואני מנסה לחנוק, ללא הצלחה. דמעות עקשניות המפלסות דרכן אל לחיי ואני עוצרת נשימה לבל אתפס.  לוקחת אוויר ומקשיבה לזרימה המופלאה של הצלילים ולקולו המחבק של שלומי.
המנגינה פסקה באחת:
" את בסדר?" שואל.
"יש לך קול נפלא…" והסכר נפרץ וים של דמעות חמות שוטף את פני.
"אני עשיתי את זה?" קם מתיישב לידי וכך במקום שאני אנחם אותו בעולמו החסר, שלומי מחבק וחומל אותי אליו.
"אני פשוט מזמן לא ניגנתי…"
אני מתעשתת "הנה עבר, אני מין מתרגשת כזאת" מזדקפת, מביטה בו וחוזרת לזרועותיו, מרגישה בשפתיו הרוחפות על פני, פוגשות בשפתי ברפרוף כמו היו מיתרי גיטרה, כך רך ונעים.
קשקוש מפתחות, אנחנו ניתקים באחת ושלומי מזנק חזרה למקומו.
ימימה נכנסת, הצמה הארוכה נעלמה, היא קצוצת שיער, מה שמשווה לה מראה מבוגר יותר.
"זה היית אתה, בן שלי, יכול להיות שאתה שוב מנגן?"
"אמא תראי מי באה לבקר"
"מי זאת יעלת החן? אה…הגיטרה…".
"אני שמחה שהספקתי לפגוש אותך גברת אלעד"
"ימימה "
"ימימה אני צריכה ללכת"
"לא תשארי לארוחת ערב?"
"יש לי סידורים ומחר כבר חוזרת לבסיס."
"בואי לבקר"
"ואם לא אז אביא אותה!" כך שלומי.
"נכון" לוקחת את הגיטרה ויוצאת.
במעלית מחבקת את הגיטרה,  כמו אומרת לה: תודה.

אני גיטרה
הייתי פעם עץ אולי
ובתיבת התהודה
אני זוכר את
כל מי שניגן עלי
ואני אומר
תודה.