בחורה עם מחשב נייד

היום יש לי מפגש ראשון עם המשפחה הראשונה במסגרת הפרקטיקום בהדרכת הורים וייעוץ משפחתי!

אני מאוד מתרגשת וקצת מתוחה, ולאורך כל השבוע הרגשתי פרפרים בבטן, אבל הבוקר כמובן יותר מתמיד. התחושה הזו שמחזירה אותי בפלשבק לתקופות המבחנים באוניברסיטה. אבל – וזה אבל גדול – זה ממש לא אותו דבר.

והדבר העיקרי ששונה עכשיו – זאת התשוקה. התשוקה שיש בי לעשות את זה, להצליח בזה, לעשות שינוי משמעותי אצל משפחות, לרגש, להתרגש, לנהל בהצלחה את העסק שלי, להרגיש תשוקה עזה בכל יום שאני קמה בבוקר.

ועוד דבר ששונה עכשיו, ואפילו מפתיע אותי, זה שבמקביל להתרגשות ולמתח, יש בי גם מין שקט עדין מבפנים. שקט של ביטחון הססני. יש דבר כזה? הרי זה אוקסימורון… ואולי שקט של שלמות? של אמונה בעצמי? אני באמת מעזה לכתוב את זה? האם באמת הצלחתי להגיע למקום הנחשק שעליו אני עובדת שנה שלמה, של להאמין בעצמי? אני לא יודעת, אין תשובה נכונה או לא נכונה, אין שחור או לבן, יש רק ידיעה, שבגללה בעצם היה לי חשוב לכתוב הבוקר, שההתרגשות והמתח הם לא הרגשות היחידים שעולים בי בבוקר הזה. והשקט הפנימי שאני מרגישה עכשיו הוא מבורך, הוא מחזק ומעצים אותי.

וחוץ מזה יש לי עוד אתגר משמעותי השבוע – To walk the talk… לא לגרום להתרגשות ולמתח שלי להשפיע לרעה על היחס שלי לילדים… לא לגרום לרצון שלי להיות שם בשביל משפחות אחרות לפגוע ברגשות של הילדים הפרטיים שלי. אני מייחלת ומאחלת לעצמי להעביר את אחר הצהריים הזה ברוגע, שקט ושלוה, בשיוויון נפש ושקט פנימי, ואולי יותר חשוב מהכל – בחיוך וכיף. ואז עם כל מה שאקבל מההוויה הזו – ללכת למשפחה החדשה והראשונה שלי ולהיות שם עבורה.

שיהיה לי בהצלחה, שאמשיך להרגיש את השקט הזה, שאמשיך להאמין בעצמי!