דייט בחשיכה

בחורה עם מחשב נייד

wow. קיבלתי 100!

בשום קורס או מקצוע לא קיבלתי 100.
והנה, ה-100 הראשון שלי, בשיעור שהכי לא רציתי לקבל אותו. השיעור על המראה החיצוני שלי, ויותר מכך – על הבריאות שלי.

אני רק בת 26, נשואה די טרייה וכבר עם שני ילדים שמאובחנים כאוטיסטים על ידי כל אנשי המקצוע.

ומה זה אומר מבחינתי? זה אומר שהבית שלי, הפינה הקטנה שלי (אמנם אצל ההורים אבל בכל זאת – שלי), מעוז הפרטיות האישי שלי נעלם – ממש בתוך יום אחד.

מבלי שבכלל תכננתי, הבית הופך להיות בית פתוח, אבל במקום להיות פתוח לחברים, הוא פרוץ לשורה ארוכה של אנשי מקצוע.

והם נכנסים, בזה אחר זה, כאילו לא היה זה בית, אלא תחנת רכבת; קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, מדריכות ABA ועוד ועוד, כי מה אני לא אעשה למענם…

וכך, עם הדלת הפתוחה של הבית, נפתחת גם הדלת של המקרר.

ואז… בוקר אחד – 100 קילו.

השעה 7 בבוקר ואני מתארגנת לעבודה.הילדים כבר בהסעות ואני לבושה, עומדת מול הראי ומסתכלת עליי באמת.

התחושה הייתה של סרט שנעצר באמצע. ראיתי אותי וקפאתי, כמו שאני, מול המראה.

נבהלתי. לא יכולתי להסתכל לי בעיניים דרך המראה. ידעתי שזאת פשוט לא אני, ובכל זאת – הרי זו אני שעומדת מול המראה. אבל איך יכול להיות? זו הרי לא עינת שהכרתי לפני שהכרתי את "שד האוטיזם" לפני שגם הוא התפרץ לדלת הבית, כשהיא עוד הייתה סגורה.

"איך זה יכול להיות? 100 קילו! עינת, איפה את?"

עינת שאני מכירה אהבה את החיים, שאהבה להתלבש בבגדים צבעוניים, להתאפר, לצחוק.

עינת שראיתי אז, מול המראה, הסתתרה בתוך שק גדול ושחור.

ואז נפל האסימון. הבנתי שהגזמתי עם הדייטים עם המקרר בלילות, והבנתי שיכולתי להתמודד עם הכול בדרך אחרת, אבל שפשוט לא רציתי. היה לי נוח להתרפק על התירוץ "יש לי ילדים אוטיסטים".

פתאום

הרגשתי כאילו אני עומדת מול שני מסכי קולנוע ועל שניהם מוקרנים סרטים, בו זמנית;
סרט אחד על עינת השמחה, המאושרת. עינת שמתלבשת, מתאפרת וכמובן – זאת שהמשקל שלה נמצא בטווח ה"נורמלי".

הסרט השני הוא על עינת בגלגול הנוכחי; עינת ההמומה ממשקל הכבוד שהגיעה אליו, עם השקים השחורים הגדולים שהיא לובשת ועם התחת שטופח כל כך יפה "בזכות" תסכול, כעס על כל העולם (כן, גם על אשתו) .

ופתאום, בשנייה אחת, לא יכולתי יותר להסתכל. ברחתי מהמראה ומעצמי והגעתי לעבודה. כלומר – למאפייה שליד העבודה. עשיתי "פאוז" לשני הסרטים ומצאתי את עצמי ממלאת שקית ענקית במאפים מכל הסוגים. ככה. רק בשבילי. מסתבר שזה מה שקורה באותו מקום נמוך שבו עצב פוגש חולשה.

על מה שעוללה לי אותה חולשה, ועל מי שעזר לי להוציא את עצמי מעצמי ששקלה 100 קילו -אספר לכם בפוסטים הבאים.

 

 

600px-Italian_traffic_signs_-_limite_di_velocità_100.svg