אז אתמול היה ערב קשה.
הצלחתי עם אחד, השניה התהפכה עלי, השלישית התקשרה רק כי היתה צריכה הסעה.
הקטן שלי ילד מאד תוקפני. מסתבר שאצל ילדים צעירים, דכאון מתבטא פעמים רבות בתוקפנות.
כדי לא לדחוק אותו לפינה, מה שגורם לאובדן תחושת הערך העצמי שלו, שגם ככה אי שם צמודה לריצפה, אני נדרשת להבין מה הוא אומר מעבר למילים, לשקף את רגשותיו כשהוא מלא זעם וחוצפה, עד שמבצבץ העצב שנמצא למטה.
אז איתו הצלחתי – צ'ק.
האמצעית, מחמלי, הלב שלי, ההגיונית שלי, הפסיקה להיות הגיוני כי גיל ההתבגרות מתדפק. אני מנסה בכל כוחי לשכנע אותה להעזר בבעל מקצוע כי אני לא מספיקה כדי להרים אותה, אבל היא מסרבת בתגובות קיצוניות שלא אופייניות לה.
אתמול אמרה לי שהיתה לי רוצה לצאת מהגוף שלה ולמות. וואו. צמרמורת. אמרתי לה שחייבים לקחת אותה לאבחון ולראות איך לעזור לה ומאותו הרגע היא התמלאה זעם וסירבה לתקשר איתי.
אני חושבת שהיא כל כך מחזיקה את עצמה עם רוק וסלוטייפ, שהפחד שלה מלהפתח בפני אדם זר שיראה את האמת מעורר בה חרדה אמיתית, וזו בדיוק הסיבה שאני לא יכולה לתת לה להמשיך להסתובב ככה.
היא הלכה לישון נסערת, ואני גם.
התעוררתי כמה פעמים בלילה ובעוד לה בבוקר עבר, לי נשארה מועקה אמיתית.
ואז הצעיר החליט שטיפול השיניים שיש לו לא מתאים לו היום כי הוא רעב, ולי כבר נגמרו הכוחות לעשות מעקפים ואמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה.
אחרי שסיים לאכול ואני סיימתי לבטל לו את התור, ביקשתי שיתלבש, והוא – סרב.
כבר היינו בסרט הזה כמה פעמים, בעקשנות אין קץ. הפעם שאלתי אותו אם ירצה לדבר בפרטיות בחדר והוא ענה שכן. נכנס למיטה, התעטף בשמיכה והתחיל לדמוע.
אמרתי לו שאני חושבת שהוא כועס עלי, כועס על עצמו, מאוכזב…. ובעודי מדברת הדמעות שהוא מנסה לעצור זולגות וזולגות…
ביקשתי שלא יעצור, שיתן להכל לצאת, זה בסדר, ואז הוא פלט בשקט ובעצב – אני מרגיש בודד.
בום.
נשמתי, אתה אהוב בלי שום תנאי. גם כשכועסים עליך אתה אהוב ורצוי, אתה לעולם לא על תנאי. אני יכולה לא להסכים עם הדרך שלך אבל אותך אני תמיד מקבלת.
לאט לאט הוא מתעודד והולך להתלבש.
כשאני מורידה אותו במעלית ומנשקת אותו לשלום אני לוחשת לו באוזן אם עכשיו הוא מרגיש פחות בודד והוא עונה שלא 🙁
אני עולה בחזרה הביתה וממשיכה בטלפונים עם רופאי שיניים והפניות של הילדים, מזכירה לעצמי שהערב יש לי את האי הקטן של השקט שלי, עם בן הזוג המופלא שנמצא שם עבורי ועוזר לי בתקופה הקשה הזו, ואז עולים רגשות האשמה על מה שהוא מקבל לעומת מה שהוא נותן. נדמה לי שאי אפשר לנצח…
ומצער ומעציב אותי שוב, בפעם המליון, שחוויית ההורות שלי כל כך קשה, רצופה בטראומות, שלא ככה דמיינתי את זה ולמה הייתי צריכה את כל הכאב הזה.
אני שמה על עצמי מייקאפ לתקן את הפנים ויוצאת לעבודה.