2. נסחפים בזרם

אנחנו עוזבים לחווה
אנחנו עוזבים לחווה....

אני אתחיל מהסוף. אנחנו כבר לא חיים בחווה. גרנו בחווה במשך תשעה חודשים. אני עד היום אומרת שתשעת החודשים האלו היו ההריון הכי קשה שלי. עברנו דרך ארוכה מאוד, שטלטלה אותנו כזוג, כמשפחה ואת כל אחד מאיתנו בנפרד.

כדי להבין את מה שהוביל אותנו לעזוב הכל, ולחפש את עצמינו בג'ונגלים דרוש יותר מפוסט אחד, וזה יגיע, אבל לא היום. היום אתחיל בסיפור ההריון הרביעי שלי, הקשה ביותר, המתיש ביותר וזה שהביא לי לעולם את האני החדשה.

המעבר לחווה היה ממש כמו בסיפורים, ביום בהיר אחד. ארזנו בית של ארבעה חדרים, שלושה ילדים, שני כלבים, חתולה אחת והמון ריהוט על הג'יפ שאליו היתה מחוברת עגלה ויצאנו לנו לדרכינו. כהורה, בכל פעם שאתה מנחיל שינוי כלשהו, אתה חייב לתווך אותו לילדים. אני ברגעים כאלה עוטה על עצמי את חליפת המכירות, ומתחילה למכור לילדים את העתיד החדש שלהם. "שם יהיה טוב", "אתה תראה ששם כבר לא יציקו לך בבית ספר", "כן אני יודעת מתוק שלי, ובגלל זה החלטנו לעבור לחווה, כדי ששם יהיה לך את כל המרחב שבעולם לשחק בכדור…". וכך גם אני עטיתי על עצמי את החליפה, ובתקופה המקדימה למעבר מכרתי את האמאמא של המעבר הזה. מכרתי לילדים, ותוך כדי אני משכנעת את עצמי שהמעבר הזה יעשה לנו רק טוב. שהמעבר הזה יציל לנו את הזוגיות (זה לא הציל), ויעשה אותנו אנשים חדשים, ויחנך את הילדים המופרעים שלנו, וסוף סוף יהיו להם קצת גבולות, ויכניס בהם קצת ערכים, ויחד נגיע למקומות קסומים, והמעבר הזה יעשה את השינוי שאני עצמי מעולם לא העזתי לעשות.

ואז הגענו לחווה. ופה מתחיל הסיפור שלי.

החווה ממוקמת כ 12 ק"מ עמוק לתוך הג'ונגל. מרחק נסיעה של 15 דקות כעקרון, אבל מאחר שאלו הם תנאי שטח הנסיעה לוקחת כ 40 דקות. הגענו לחווה ועכשיו אני צריכה להתחיל לפנות את כל החפצים, ילדים, חיות, פקלאות לתוך הבית החדש שלי. אבל הבית החדש שלי עדין לא מוכן!! מה?? מה זאת אומרת לא מוכן?? כן בדיוק מה שאת שומעת, הבית לא מוכן!! קירות וגג יש. אבל זה הכל, כל השאר אין. אין חלונות, אין דלת, אין רצפה, אין דלתות לחדרים, אין ארונות מטבח, אין ארונות בגדים , אין חשמל, אין אינטרנט… אין עתיד, אין חלום, אין תקווה, אין נשימה, אין כח לעמוד על הרגליים, אין עמוד שדרה! אבל איך זה קרה?? איך זה יכול להיות? אני עומדת באמצע מה שאמור להיות סלון, ופשוט לא מאמינה. אתה רוצה להגיד לי שזה החלום שלנו? שמעכשיו זה הבית שלנו?

איך קרה שהעברתי את המשפחה שלי לאמצע הג'ונגל בלי בכלל לדעת לאן אני הולכת? זה גם סיפור בפני עצמו, ולא אגע בו עכשיו. אומר רק שבעלי היקר, שהיום הוא כבר הפרוד שלי, בדרך להיות הגרוש שלי, מכר לי במשך שנה סיפור מהמם על הפתעה נפלאה. את לא יודעת איזה חלום אני הולך להגשים לך. אחד הדברים שהכי קשים לי לסלוח לעצמי עליהם זה המעבר לחווה בעיניים עצומות. סמכתי על בעלי כל כך, שהאמנתי שהוא באמת בונה לי ארמון בלב הג'ונגל. הבגידה הזו בעצמי, וההשתקה של שיקול הדעת והאינטואציה שלי בעצמי, עדיין קשים לי מאוד. אבל שוב… לא אגע בזה עכשיו. כדי להבין איך נוצרת זוגיות בה העיניים נעצמות לרווחה, דרוש יותר מפוסט אחד.

אני עומדת מול בעלי ונשמטת לי האחיזה מהקרקע, ממש כמו חלוק הנחל. לאאאאא אני צועקת, אבל זה כבר מאוחר מידי, הזרם החזק של החיים כבר סחף אותי. כבר אין דרך חזרה. בעלי מנסה להסביר לי, שהוא אמר לי שבחודש הראשון אנחנו נחיה כשהבית עדין בבניה, ושתוך ממש כמה שבועות הכל יסתדר, והנה את תראי, פה יהיה המטבח שכל כך רצית, ופה יהיה החדר של הילדים, והנה את תראי שפה יהיה לנו חלון מהמם שפונה לג'ונגל, והנה פה תראי תוכלי לעבוד עם הילדים על ההום סקולינג שלהם…. הוא מראה לי את בגדי המלך החדשים ואני רואה רק מלך עירום. הוא מעביר אותי בין חדרי הבית ומתווך לי, כמו שאני הייתי צריכה לתווך לילדים. עוטה על עצמו את חליפת המכירות ומתחיל למכור לי את האמאמא של העתיד שלנו. את תראי, הוא אומר לי… ואת תראי, הוא שוב אומר לי… ואת תראי…. עד היום אני לא מסוגלת לשמוע את צמד המילים הזה, זה עושה לי בחילה.

פרקנו את כל חפצינו, בעצם לא פרקנו אותם כי לא היו ארונות, אז סידרנו את המזוודות אחת על השניה, כדי שיראה מסודר. אני הייתי בשוק מוחלט. לא הייתי מסוגלת לנשום. למזלי הילדים היו מאושרים. סוף סוף היה להם מרחב ענק, וטבע שמקיף אותם מכל הכיוונים. אז לפחות לזמן מה, חליפת המכירות שלי נשמרה בארון. הלילה הגיע, ואיתו הגיעה סערה טרופית מטורפת. הרגשתי כמו בסרט שבו מישהו נסחף בלילה בים, ובמהלך הלילה הסערה לא מפסיקה להכות בו. ככה זה היה בדיוק. היתה רוח מטורפת, והגשם לא הפסיק. רעמים וברקים שכאלה מעולם לא ראינו. זה היה אחד הלילות הארוכים בחיי.

הגיע הבוקר. ואני לא הייתי מסוגלת להרים את הראש מהכרית. הרגשתי מרוקנת, פגועה, נבגדת ונטושה. הגיע הבוקר ואני לא קמה מהמיטה. הגיע הבוקר ואמא לא מתפקדת, הגיע הבוקר ואמא שוכבת במיטה ולא זזה, הגיע הבוקר ואמא לא מכינה ארוחת בוקר, הגיע הבוקר אבל אני התפללתי שאולי זה רק חלום. לא הייתי מסוגלת. אפילו לפתוח את העיניים זו היתה משימה קשה מידי בשבילי. אני שכבתי במיטה ולא זזתי. "אבא, אמא בוכה". הילדים לא הבינו מה קורה לי וקראו לאחראי המשמרת שהיה באותו רגע פנוי. בעלי ניגש אלי, התיישב לידי, ליטף לי את הראש וניסה לעודד אותי. הוא אמר לי שזו רק תקופה, ושזה בסדר, ולא לדאוג, יהיה בסדר, ותוך ממש חודש הכל כבר יראה כמו סיפור מצחיק, ואת תראי שיהיה לנו… ואת תראי שנעשה… ואת תראי, ואת תראי… ומתוך המילים האלו קמתי מהמיטה. נאחזתי במילים שלו כמו חבל, שמושך אותי מתוך תהום עמוקה. נאחזתי במילים שלו, חזק חזק, ואחרי שלושה חודשים יצאתי מהמיטה.

במהלך כל החודש הראשון בחווה, כל בוקר הילדים מצאו אותי בוכה במיטה. "אבא, אמא שוב בוכה". זה כבר הפך למן שגרה כזו. אני לא מסוגלת להרים את עצמי, ובכוחות כבירים איכשהו מוציאה את עצמי מהמיטה. נאחזת שוב במילים של בעלי, נאחזת שוב באיש המכירות הזה שעומד מולי, וקונה שוב ושוב את המילים שלו. הוא מוכר לי הבטחות ומילים, ואני קונה וקונה, אני כבר באוברדראפט מטורף של רגשות, אבל ממשיכה לקנות את המילים שלו, כי שופינג תמיד עושה לי טוב על הנשמה.

החודש הראשון נמתח ונמתח ולאט לאט, אני מקבלת על עצמי את המציאות החדשה. ככל שעובר הזמן, אני מתחילה לקום בבוקר, וקובעת לי משימות קטנטנות. היום אני אשב עם הילדים ואקרא להם סיפור. היום אני אלך איתם לטיול. היום אני אכין עוגת תפוחים. היום אני אנקה את כל סביב הבית. היום אני אסדר את החדר של הילדים. וככה עוברים עליהם כשלושה חודשים ראשונים. אני התחלתי עם הילדים הום סקולינג. ניסתי לתת לעצמי ולהם מסגרת בתוך הים האין סופי הזה. הזרם הזה סחף אותי כל כך חזק. הנהר של החיים ניסה לקחת אותי למקומות חדשים ומסעירים, לעלות קצת למעלה, ולשטוף אותי למחוזות מסעירים. אבל אני חלוק נחל קטן, שכל החיים החזיק חזק חזק את הקרקע. ניסיתי למצוא אחיזה מסויימת בקרקע, למרות שידעתי שאני נסחפת. מצאתי את האחיזה הזו בלוח זמנים מסודר לילדים, בחוקים מאוד ברורים בבית, במשמעת עצמית נוקשה של לקום בבוקר לילדים ולהכין להם ארוחת בוקר מפנקת, בלהתחיל כל יום ללכת לבית ספר שהקמנו בחווה, בלאפות המון עוגות, מאפים, פשטידות… וככה לאט לאט חלוק הנחל שבי התחיל להנות מהמסע.

אני גדלתי בקיבוץ. זכור לי במיוחד הריח המוכר של הרפת כשנכנסים לקיבוץ. זה ריח חזק של חרא של פרות. אי אפשר להתעלם ממנו, מן קבלת פנים מאוד מוכרת כזו כשחוזרים הביתה. הריח מכה בך ממש בכניסה, וברור שיוצר מיד תחושת גועל ודחיה. אבל ריח הוא חוש מאוד סתגלן. ככל שאתה נמצא בקרבת אותו ריח תקופת זמן ממושכת אתה כבר לא חש בו. וככה הגעתי למסקנה שמלווה אותי עד היום. כשאתה עמוק עמוק בתוך החרא, וכולך מטונף מחרא, והבגדים שלך מוכתבים בחרא, וכולם מסביבך צועקים לך תתקלח כבר אתה מסריח מחרא. לך זה לא מסריח. לך זה לא מפריע. כי כבר הסתגלת לריח, והחרא כבר נטמע בך והפך לחלק ממך, שאתה כבר לא שם לב שאתה עמוק עמוק בחרא. מאז אחת התובנות שלי על החיים היא: כשאתה עמוק עמוק בחרא אתה אפילו לא יודע את זה, כי הסתגלת לריח. המציאות מתוך החרא נראית שונה. רק אחרי שיוצאים מהחרא פתאום תופסים את הראש, ולא מאמינים: "אני חייתי בתוך חרא, תקופה ארוכה כל כך, ולא שמתי לב???? איךךך לעזאזל??" כי כשנמצאים מספיק זמן בתוך שלולית של חרא מסתגלים גם לזה.

אנחנו עוזבים לחווה
אנחנו עוזבים לחווה….
Hagar Ravid
בשנת 2010, החלטנו בעלי ואני על שלושת הזאטוטים לעבור למקסיקו. אמרנו שננסה, נראה איך הולך... זו ההתנסות שלי....