2 או שניים?

מה נכון לעולמנו העכשווי והעתידי? האם שינוי השפה והגמשתה לכיוון שפות אחרות, נפוצות יותר (רק לא סינית!) הוא הכרחי ואין ברירה אלא להתעקם אל הניכר?

בחורה עם מחשב נייד

סוף סוף – שניים בשבט, או בגרסה הלועזית: ט"ו בשבט.

אין מה לעשות, הלועזית חודרת אל שפתנו והופכת אותה לשפה אוניברסאלית. זה עדיין לא קורה, אבל עם כל יום ורגע, האפקט כבר כאן. אנחנו עבריים – אמריקאים – ערבים – סלנגים. קפיש?

כמובן שיש את לוחמי המצודה שעומדים ולשונם שלופה בידם. מדגישים כל מפִיק וקובוץ וכל שניים עבורם הם שניים ולא שתיים, חס וחלוּשס. חשובים הם, ראויים הם להערכה, אך לצערם כוחם נחלש עם השנים ועם הגלובאליות המאיימת עלינו להמיר את שפתינו אליה.

לעומתם יש את פורעי הלשון והמילה. הכל לגיטימי, העיקר שיבינו אותך מהר. השפה אינה נכס תרבותי שמגדיר עם, ארץ, לאום או השד יודע מה. היא אמצעי תקשורת וככל שיותר אנשים יבינו אותה, כך ייטב. אם המילים הלועזיות יפתחו צוהר אל עולם אחר – מה טוב. על הכיפאק, פצצות, סחתיק'ה עלינו.

מה נכון לעולמנו העכשווי והעתידי? האם שינוי השפה והגמשתה לכיוון שפות אחרות, נפוצות יותר (רק לא סינית!) הוא הכרחי ואין ברירה אלא להתעקם אל הניכר? איך היה מתמודד ש"י עגנון עם הפייסבוק של ימינו? איך היה מתקשר עם בני נוער אמריקאיים? הרי גם שם האנגלית משנה את צורתה. הוא היה מרגיש אבוד. שינוי השפה הכרחי ולו לטובת היותנו בחברת העמים ולא עם בודד בשיכון.

שפה היברידית אשר מכילה את המסורת הלשונית ועם זאת מילים אוניברסאליות וביטויים כלל עולמיים תאפשר לעמנו להתפתח, לצמצם את הניכור, למוסס את החרמות נגדנו. אנחנו כמותכם, גלובאליים, מבינים ומובנים. אחוקים, זאת אומרת brothers.

אך עד לאן נגיע? מהו הקו האדום? הרי אם נרצה להיות קרובים לעולם, נצטרך לדבר פשוט אנגלית. העולם מדבר אנגלית, חושב אנגלית וסופר את הכסף באנגלית. אז בואו נארוז יפה את העברית, נשים אותה בארכיון רשות השידור ויאללה English! כי העולם לא מבין חצי עברית חצי אנגלית, הוא מבין אנגלית שלמה. אז ההיברידיות הזו אינה מעשית. זו בעצם קריאה להכחדתה של העברית.

יש לשמור על העברית שלנו, זו מהתנ"ך ומספרי הילדות, ולהשתמש אך ורק בה. תרצו לדבר עם העולם, דברו איתם אנגלית, ספרדית כל מה שתירצו. פה, בארצנו, בינינו, דברו עברית. אבל עברית תקנית, מלאה. לא היברידית ולא משובשת. השיבוש לא מוסיף כלום, רק מחריב את השפה ואולי גם אותנו. 

שתי דעות, כוונות טובות, אבל הדרך שונה. ככל הנראה ננוע כולנו בין העברית לבין העברית ה"קלוקלת" (המרכאות לשיפוטכם). מי יותר ומי פחות. המאבק העיקרי הוא בעצם על כן או לא השארת העברית המקומית נקייה מזיופים ומטעויות, גם אם הן חינניות.

בעת קריאת התורה בבית הכנסת אל לו לחזן לטעות ולו אחת בהגייתה של מילה קטנה. מיד יעוטו עליו כולם ויתקנוהו, שלא לומר ינזפוהו. לא פלא שהיא, השפה, נשארה כפי שהיא כל כך הרבה זמן.

אולי זו הדרך לשמר. להקפיד על קוצו של יוד ולא לאפשר ליוד להתארך ל Y כזה או אחר. האם ההקפדה היתרה היא היא התרופה והמניעה להשתבשות שפתנו?

בעולם בו התקשורת העולמית, חוצת הגבולות, כל כך מפותחת. כאשר מגוון של תרבויות מתקשרות אחת עם השנייה על גבי פורמטים זהים, לשפה המשותפת יש משקל חשוב. האנגלית עושה יופי של עבודה. אך היא וחברותיה מניחות רגלן גם בשפה המקומית שלנו, לא רק בממשק כלפי חוץ.

האם קיימת אפשרות לדבר עם העולם חו"לית כאילו ולא הייתה העברית ולדבר עם שכניך בעברית מוחלטת כאילו ולא היה העולם? האם נחזיק גם בשפה מקומית ייחודית וגם בשפה נוספת לתקשורת עולמית? זה אפשרי? זה נכון? איך יוצרים חציצה מוחלטת ביניהן? הזליגה היא תוצר טבעי של קיום שתיהן.

עולם גלובאלי ומולו עמים ייחודיים, יתרונות וחסרונות, עסק לא גמור.