היום לפני שנה

בחורה עם מחשב נייד

היום לפני שנה אמרתי לעצמי – 2018 זו שנת השינוי. אמרתי בהיסוס, בכמיהה, אבל לא בהבטחה. פחדתי להבטיח לעצמי. פחדתי. הייתי מבועתת, מבוהלת, אבל בתוך הלב והנפש והנשמה היה ניצוץ קטן קטן קטן שרצה שינוי. שרצה לפרוץ החוצה, להתפוצץ החוצה….
היום לפני שנה הייתי אומללה, הייתי אדישה, הרגשתי מבוגרת, זקנה, חסרת חשק… הקונפליקט הפנימי היה כל כך עמוק וכואב והפך מיום ליום להיות קשה מנשוא.
היום לפני שנה משהו בתוכי ידע שאני לא יכולה להמשיך ככה. לא ככה. זה להיות או לחדול… שאין טעם לחיים ככה, שזה לא חיים, שבטוח יש אי שם משהו יותר משמעותי מזה, בטוח יש מקום שהוא המקום הנכון והמדוייק לי. מקום שבו הפער הזה, התהום העמוקה שפעורה לי בבטן כבר כמה שנים יכולה להיסגר. מקום שירגיש נכון, אמיתי, הרמוני, נעים, מקום שירגיש בית לרצונות, לכמיהות, לתשוקה. מקום שבו אני ארגיש ואדע שאני נפלאה, בדיוק כמו שאני, שאני שווה, שיש לי ערך בעולם הזה – בדיוק כמו שאני.
לפני שנה אמרתי לעצמי ששנת 2018 זו שנת השינוי. ועשיתי שינוי.
אני מסתכלת אחורה ולא מבינה איך מצאתי את האומץ, את תעצומות הנפש, את האנרגיות, את האמונה… אבל מצאתי את כל הדברים האלה.
אני בתחילת הדרך, בתחילת המסע שיצאתי אליו השנה, אבל מרגישה שהגשמתי הרבה ממה שאפילו לא העזתי לחלום עבור עצמי בשנה שעברה. אני לומדת להכיר את עצמי, להתחבר לעצמי, להאמין בעצמי, להעריך את עצמי, וכל יום יודעת קצת יותר – שאני נפלאה בדיוק כמו שאני… ובעיקר – אני הרבה יותר מאושרת מלפני שנה…