אם רק היה לי עוד… הייתי מאושרת.
ככל שיש לי יותר ככה אני מרגישה יותר טוב. יותר כסף, זמן, חברים, בגדים, נסיעות לחו"ל . מזדהים?
הציווי החברתי מכתיב לנו לרצות עוד ועוד דברים כאילו רק ככה נרגיש מאושרים.
הקורונה איפסה אותי.
למדתי שאני יכולה להנות מהמון דברים פשוטים:
• לשחק מונופול עם המשפחה שלי בסלון מבלי לחכות לחופשה השנתית שלנו אי שם בחו"ל
• לצעוד בשדות או בים ולהתחבר מחדש לטבע
• להקדיש יותר זמן לאבא שלי בן ה- 86 שרק יהיה לי בריא
• לכתוב וליצור מבלי לחכות לסופשבוע בצימר או "למתי שיהיה זמן"
• ואיזה קטע! מסתבר שאני לא חייבת כל כך הרבה בגדים, נעלים ותיקים!
אז הבנתי את השיעור הזה, אבל מה עכשיו?
***איך משמרים את התובנות האלו?***
הרי אם לומר את האמת, כבר מתחיל לגרד לי ללכת לקנות לי משהו חדש, ומתחיל לדגדג לי לנסוע לחו"ל, כי כמו תמיד, אני נעה על המתח שבין הרצון לעוד כמין פיצוי על מה שלא שהיה, לבין החופש שבפשטות.
כנראה שהמחשבות והגעגוע לימים האלו עוד יהדהדו אצלי הרבה זמן. בנתיים החלטתי: בכל פעם שנכנסת לי מחשבה על "עוד", אני שואלת את עצמי "האם זה יעניק לי את תחושת החופש והסיפוק שהיתה לי בימי הקורונה?"
אז כתבו לי, ממה אתם נהנתם בימי הקורונה העליזים? ואיך אתם משמרים את הישגי התקופה הזו?