אני אוהבת מצות, פשוט כי זה טעים. מתישהו במהלך חודש מרץ יחד עם ההתחממות והתארכותו של היום ויחד עם ניחוחות הפריחה באוויר מופיעות חבילות של מצות על המדף בסופר.
וכשאני רואה מצות אני קונה, כי אני אוהבת… וכי יש כל כך הרבה דברים שאפשר למרוח על מצה, מצה-בריי (מצייה) עם סלט ליד זה בכלל חגיגה, יש פתאם שידרוג של טעמים… בני משפחתי תמיד שמחים כשאני מביאה מצות הביתה.
ויש סיפור כל כך יפה ומרגש מאחורי המצות: בני ישראל ברחו מהמצרים בחופזה, לא הספיקו להתפיח את הלחם והסתפקו במצות דקיקות אותן אכלו בימים הראשונים לבריחתם. סיפורי התנ"ך נתונים אמנם לפרשנות היסטורית אבל סיפור יציאת מצרים הוא סימבול שעשוי להיות משמעותי עבור כל אדם באשר הוא: סימבול של יציאה מעבדות לחירות שבלי קשר לדת גזע או מין, מי שיצא ממצב קשה, ממערכת יחסים חונקת, או מכל סוג של מצב הרסני עשוי להזדהות עימו. כטבעונית אני מזדהה עם הסיפור הזה של יציאה מהחופש ומקווה שזו תהיה המציאות גם עבור כל בעלי החיים הכלואים והמעונים באשר הם, ולכן כשאני אוכלת מצות אני מוצאת עצמי לעיתים חושבת על הסימבול שהן מייצגות.
איפה זה נוגע בנקודה הטבעונית? כמו בהרבה מקרים אחרים יש את הרעיון ויש את המימוש שלו. בעוד שזה אכן מקסים וראוי בעיניי לאכול מצות בפסח ולהזכר בסיפור הסימבולי והיפה שחווה עמנו לפני אי-אלו מאות בשנים, אני עומדת משתאה מול הציווי שכבר מזמן חצה בגסות רוח את גבולות המגזר הדתי ואת גבולות הטעם הטוב: להמנע במהלך החג מאכילת חמץ!!!
אני לא מצליחה להבין מאיפה נובע הצורך לגרום לאנשים לא לאכול חמץ, מאד מוזר לי לראות לאן זה חלחל… כל נושא הכפייה של כשרות פסח מדיפה ריח לא נעים, וגם אם ניתן למצוא הגיון מעוות כלשהו בהחלטה למנוע מאנשים לאכול מוצרים שעשויים מבצק שתפח, מדוע ולמה מוצרים אחרים שאין שום קשר בינם לבין בצק תופח מועלמים מהמדפים ומסומנים ככאלה שלא ניתן להעבירם בקופה? מדוע אסור לקנות קמח לבן? הוא הרי עוד לא תפח. מה קורה עם הבמבה, הקולה, הדגנים ועוד מוצרים שאם לא רשום עליהם 'כשר לפסח' נחשבים כלא כשרים, איך הם קשורים לזה?
הרי כשאני אוכלת מצות ונזכרת בסימבול החשוב, אני עושה זאת מרצוני, אז מדוע יש צורך לכפות את זה בכוח מקום של איסור? ונשאלת עוד שאלה יותר מטרידה: האם יכול להיות שנוצר כאן עיוות וכל זה קורה כיום למען רווח כספי ומתוך אינטרס כלכלי? שהמנהג המסורתי סטה סטייה חמורה מן הדרך? כי בצורה בה זה נעשה זה די הורס אצלי את הרצון להזכר במה שהיה.
אם המציאות היא שבשם אותו מקרה שקרה לבני עמנו כשברחו על נפשם אל החופש כשהצוררים בעקבותיהם ועשו מה שעשו כדי לשרוד, מדינה שלמה צריכה לעבור כפייה בלתי נעימה אז אולי אנחנו לא באמת חופשיים?
פעם, כשרציתי לקנות בסופר משהו שמוגדר כ'חמץ' עוד יכלתי להושיט יד על מתחת לניילון שמסתיר את מוצרי החמץ ולשלוף את מה שאני צריכה. מתישהו קלטו אותנו התאגידים ואמרו: "לא ניתן !!!" ותכנתו את הקופות כך שלא יעבירו את המוצרים האלה תוך הפחדת הקופאיות שאם ימכרו חמץ הן יחטפו קנס אישי או יפוטרו. חייבת לציין שזה ממש לא נשמע לי כמו חירות.
ניסיתי לשאול אנשים סביבי, אנשים שאני מעריכה את תשובותיהם: גם חילוניים כמוני שאינם מקפידים על כשרות פסח וגם דתיים. קיבלתי תשובות מלומדות שהסבירו לי שזו המסורת וכיום זהו החוק בנושא רשתות מכירה. ולמרות שמבחינה טכנית התשובות האלה נכונות, הן כלל לא ענו לי על השאלה: "ברור למה לאכול מצה, אבל למה אסור לאכול חמץ? מהיכן נובע הצורך בכפייה? למה יש צורך בהפחדות ודיכוי? לא הספיקו לנו מאות שנים במצרים?"
והעיוות הולך ומחריף: אנשים 'שומרי כשרות' בעצם כן רוצים לאכול מאפים שתפחו, אבל אסור שהם יהיו מקמח. כך נוצרו לחמניות ומאפים 'כשרים לפסח' שעשויים מקמחים וחומרים אחרים אז אני לא מבינה: הסימבול של פסח מדבר על זה שלא היתה התפחה, במקרה הספציפי הזה מדובר היה על התפחה של בצק חיטה אבל אם מנסים לכפות על ציבור שלם להזכר בזה אז ההתפחה היא הדבר שיש להמנע ממנו, לא הקמח, כי אזכיר שוב: כל עוד הקמח לא תפח הוא אינו חמץ בעצם.
ואגיע למקום העיקרי בו סימבול היציאה מעבדות לחירות נוגע בי ואני מניחה שבעוד ציבור גדול של אנשים שהולך ורב: הטבעונים מטעמי מצפון. ולמה?
כשאנו הופכים להיות טבעונים מטעמים של חמלה על בעלי חיים אנחנו מפסיק לחלוטין לצרוך כל דבר שלצורך הכנתו או יצירתו ניצלו בעלי חיים. מאחר ובעשרות השנים האחרונות בתעשיית המזון בעלי החיים משועבדים וסובלים סבל שאין לתאר, הטבעונות המוסרית נובעת בעצם ממודעות לסבלם של האחרים ושינוי הרגלים לצורך שחרורם, למעשה המטרה היא שגם הם ייצאו מעבדות לחירות.
אנשים רבים שצורכים מן החי משתמשים בתורה כתירוץ לעשות זאת: "אלוהים ציווה עלינו, הרשה לנו וכו'" וכמו בכל התנהלות תאגידית, רק אנשים שמוכנים להפתח לאמת מתוך מקום נטול אינטרסים מסכימים לקרוא את הכתוב ולהבין איך אנשים לקחו את הכתוב בתורה, עיוותו אותו באופן יסודי והתאימו אותו לצרכיהם, תשוקותיהם והרגליהם.
האמת היא שעל פי התורה אכילת בשר היתה פתרון זמני עבור האדם בתקופה מסוימת אחרי המבול, הצמחיה נהרסה אז לחלוטין וכדי לשרוד נאלץ האדם לצוד, כשהצמחייה שיקמה את עצמה (במשך תקופה ממושכת יחסית אומרים ההיסטוריונים – בערך 2000 שנה) ההרגל כבר התבסס ונשאר.
שלחן הסדר, עיצוב: עינת ספקטור ובאדיבותה.
מה שקורה היום עם פיצוץ האוכלוסין והצורה בה מגדלים את בעלי חיים במשקים המתועשים נוגד כל כלל וערך המופיעים בתורה המצווים על חמלה כלפי בעל חיים ומגדירים חד משמעית שאם נגרם סבל לחיה בתהליך הפקת אוכל מגופה או הפרשותיה, אוכל זה אינו כשר.
וכיום, כשהמידע חשוף לקהל הרחב ומופץ ברשתות התקשורת והרשתות החברתיות, כשהפרקטיקות האכזריות ידועות לכולם, כשקירות חדרי הסבל הופכים לשקופים, הרי זה ברור לחלוטין שהמזון שמופק מהחי רובו ככולו על פי מצוות אלוהים ועל פי מה שכתוב בתורה אינו כשר !!! ואם אינו כשר כלל איך הוא יכול להיות כשר לפסח?
ואם החיות סובלות, מעונות, כלואות בצפיפות וחוות גיהנום עלי אדמות, איך אנחנו יכולים באמת ובתמים לחגוג את חג החירות? אם כבר, אז זהו חג-הצביעות.
מסתבר שהבוחרים לצרוך מהח, חילונים כדתיים יודעים למצוא תירוצים להתנהלותם, דתיים שמתנהלים ביושרה פנימית ומוכנים להתבונן על המציאות כבר מבינים: אין דרך לאכול כשר אלא אם כן אתה טבעוני. כך שהצורכים מן החי יכולים לאכול כל דבר ולערבב בשר וחלב, ממילא זהו אוכל לא כשר.
ומנקודת מבטי החילונית והתמה כשרות פסח היא דבר צבוע מיסודו. צביעות שמזה שנים רבות גורמת מזיקה לעסקים, בעיקר קטנים וכאלה הקשורים למזון, לאבד שבוע של פרנסה בשנה כדי לשמר צביעות תאגידית.
אני מצדיעה לאותם בעלי עסקים שאינם משתפים פעולה עם המנהגים האלה ומתנהלים בצורה שפויה. אני רוצה לתת הצדעה מיוחדת לרשת "קפה לנדוור" שטרחו והכניסו עוגה כשרה לפסח לתפריט אך השאירו את יתר התפריט כרגיל.
מי שמחליט לא לאכול חמץ בפסח זה דבר ראוי ומצוין כל עוד מתקיים גם חג החירות, כלומר: אותו אדם החליט כך מרצונו החופשי. אבל חשוב שיידע אותו אדם שאם העלה מזון מן החי על שלחן הפסח, אין כאן כשרות בכלל ואם זהו אוכל לא-כשר, אז לכשרות הפסח אין שום ערך.
אאחל שתהיה לכולנו שנה רוחנית נהדרת עם הרבה חופש !!!