בחורה עם מחשב נייד

אורלי דמאי הייתה אמנית בפיסול נייר. היא השתמשה בו בכל הדרכים שיכלה, כמו בגבס, כמו בעפרון שרטוט, עם קווים ארוכים. בשביל להשתמש בהם כמו בגבס היא דחסה אותם עמוק עמוק אל תוך עצמם עם מים וקצת דבק, והשאירה אותם בשמש, אז הם התאיידו ונדחסו. ואז היא שייפה אותם. ככה היא מיחזרה את כל הנייר שלה. היא חוררה את הנייר במחורר ובעיגולים שנותרו כיסתה את הפסלים שלה. העיגולים היו צבעוניים לעתים, ועטפו את הפסל באופן שגרם לו להיראות אקלקטי ומשוגע.

אורלי שמעה את השכנים שלה, לרוב זה לא היה יוצא דופן, חוץ מפעם אחת שבה שמעה צעקות של ממש. הייתה צעקה אחת של שבר שהדאיגה אותה ממש. היא חשבה אם יש צעקות של פריקת עול שהייתה צריכה לפרוק מתישהו בזמן האחרון. צעקות של מין סווגו כאנחות ולא הסיחו את תשומת לבה. זה היה בניין די שקט, ולכן כל רעש הפך את עולמה. היא העדיפה שקט, גם בית, כדי להתרכז בפיסול. לא היה לה ממש מקצוע, היא עבדה בעסק המשפחתי בתחום המסחר. אך לא הייתה זו ממש עבדה במובן הפיזי, לכל היותר שיחות טלפון וחיוכים ללקוחות ותיקים באירועים וחגיגות למיניהן. במילא כל הכסף המשק עובר בירושות, אם לא רובו. זה הפוך! אם לא רק רובו, אם כן. זה מבלבל. נייר היה עסק הרבה יותר גולמי בשבילה. הוא כלל את כל התכונות של חומר שהצליחה לתאר, הוא היה חם, ורך, וכשרצתה היה חד, זויתי. הטקסטורה הייתה עולם אחר לגמרי, אליו לא הורשתה להיכנס, כי הנייר היה חלק. היא יצרה טקסטורות רק בקיפול הנייר, אך עדיין זה לא השתווה לטקסטורה עשירה כמו של בד, עור וחומרים מרוקעים. נייר מקופל נשאר חלק, והיה מחוספס רק בפסלים הדחוסים, באופן די מגעיל יש לעצור ולתאר זאת כמו לכלוך, אז היא שייפה. לעתים רחוקות השיוף גרם לפסל "להיפרם" איכשהו, כי הנייר שבו השתמשה היה עבה אולי. ואז הפסל היה מתפרק ממש טיפה מבחוץ ובקע היה נפער אל תוכו פנימה. הדבר הנורא ביותר היה לכסות את גבס הנייר שלה בנייר טרי וחלק, שעטף את הפסל בקושי, וקיפוליו היה מגעילים. זה היה כמו מסכה לפסל, ממש מזעזע.

היו אנשים שהתקינו את כל ביתם מנייר, כחלק מתנועת המחזור, הנייר היה בכל מקום וההמון נדרש להיפטר ממנו. זו הייתה בעיה של ממש באותם הימים. הייתה חברה אחת שהכינה מדפים, ארונות, קופסאות, הכל מעיסת נייר הדחוס כמו כבס. כשצבעה אותם הגבשושיות היו בולטות עוד יותר, אז צבעה אותם בשחור, שבלע את האור וגרם לו להיראות חלק יותר. התוצאה הייתה משטחים שלמים עליהם שקעים ובליטות קלים.

אפילו השלטים היו מנייר, ספוג עופרת. גם אותם היה צריך לעבד, כי העופרת הייתה רעילה. לא יודעים אם השימוש בנייר עזר באופן משמעותי, אבל השימוש בנייר ירד משמעותית. השימוש בעופרת נשאר רק בתעשיות מיוחדות, ואז העוסקים בו חויבו בבדיקות תקופתיות. גילו את זה בסרטון יוטיוב רנדומלי.

אורלי לא יכלה לשמוע יותר מדי ממה שאמרו סביבה, והיא נהנתה מהנייר שברשותה מבלי משים. היא סיפרה לעצמה שוב ושוב על משפחת ברונשטיין שפעם אחת שמעה עליה סיפור, שהיו להם ניירות יקרי ערך עם הדפסי עופרת נפלאים של חיות פרא, הם שמרו עליהם במשך כל השנים, בסתר. היו שם דגים עגולים וצבעוניים וגם וכרישים משוננים וזויתיים, ולווייתנים גדולים, אף על פי שזה היה הדפס, הם נראו ענקיים. צבעם שחור כמו בדולח, עגולים וגם סרטנים היו, מנומרים בענני צבעים לוהטים על שריוני הקריסטל והקרניים, אותן הוקירה בדמיונותיה, איך זזות הן כמו אנטנות. הם היו שכנים שלה, והסתכסכו עם משפחת מלאי פה ושם. גם הם עיבדו את הנייר שלהם עד שלא נשאר עוד שום מקור לדאגה, חוץ מההדפסים. אורלי אהבה את המשפחה, כי דמיינה אותם כמשפחת חיות ים ססגונית וצווחנית. היא יכלה להריח את הריחות שעלו מביתם, ריחות מרים ומתוקים. אורלי שכחה היכן גרו, אבל היא ידעה שהם שכנים שלה, אולי לא בבניין שלה, לא בטוח. שלטים היו אסורים.