"מרקו השעין את הראש אחורה, שלושה סנטימטרים מהראש של בועז. בועז סובב את הראש. כאילו רק לרגע אחד, אבל השרירים הארוכים של הצוואר כבר נמתחו עד למרקו. והוא נשאר ככה, עם רקה על משענת ולחי על בד. מרקו מזג לכל אחד את הכוסית האחרונה בבקבוק ושתה את שלו בבת אחת, כמו תרופה. ואז סובב גם הוא את הראש. והם חלקו את אותו המבט ואותה ההבנה. את האישונים המרוכזים עטפו עפעפיים רפויים משכרוּת ומעונג. עבר נצח קטן עד שמרקו העז לגעת בפנים של בועז… בן אדם לא קם באמצע השלושים ומחליט שהוא נמשך לחבר הכי טוב שלו."
"ניסויים פתוחים"/אורלי סיגל, בהוצאת כנרת זמורה דביר.
בועז ומרקו, הגיבורים בספר שלי, בעלי משפחות, חברים הכי טובים, מגלים אמת חדשה על עצמם. זה רגע מורכב, מבלבל, מאיים. צונמי של הכרה. כזה שהאדוות שלו מהדהדות ומטלטלות את המשפחות, את הנשים שלהם, את הקהילה שבנו יחד.
ומכאן מתחיל מסע בין נסתר וגלוי, מותר ואסור, שמתגלגל עד סוף בלתי נמנע של אמת. ולאמת יש מחיר.
אני זוכרת את השיחה הזו, מילה במילה, אפילו שעברו כבר עשרים שנים. הטלפון האלחוטי צלצל בדירת הסטודנטים הירושלמית שלי. אמא של חבר טוב היתה על הקו, בוכיה. דרכה השתקף המחיר שגובה האמת.
"אולי זו אשמתי. במקום להלחם איתו בגן, נתתי לו לשחק בבובות, כי הוא רצה. והשמלות," היא בלעה מילים והכאב שלה נח לי בן הזרועות דרך הטלפון. "ויתרתי ואולי בגללי. אולי זה קרה בגללי."
ורגע לפני שסגרנו, היא התודתה: "אחיו אמר שבחיים לא יתן לו להתקרב לילד שלו"
לא שפטתי אותה. ואולי בדיוק בגלל זה הרגישה בנוח לומר הכל. הכלתי בסבלנות. צריך לתת למוגלה לצאת, בכדי לאפשר את האיחוי. הכרתי אותה. ידעתי. היא עוד תשמח בשבילו.
מאז, הם עברו דרך ארוכה. היום היא מבשלת עם בן הזוג של הבן שלה במטבח בימי שישי, נוסעת לחופשות משותפות איתם ומאיצה בהם להביא ילד עם אם פונדקאית.
אתמול צעדתי בגאווה.
בכל שנה אני צועדת מסיבה אחרת. ב- 2001 צעדתי כי צריך היה לספר לעולם. בשנים שאחרי כן, צעדתי כי השמחה דבקה בי ורציתי להדביק אחרים. לפני מספר שנים צעדתי בכדי למגר את הלגיטימיות של המפלצת הקיצונית, המרצחת. ואתמול צעדתי בהתפעלות, בהרכנת ראש, מול הכוח העצום והשינוי החברתי.
ובסוף היום, חצו אותי זוג מבוגרים, מחזיקי ידיים בחולצות: "אני אמא גאה" , "אני אבא גאה".
ולרגע, בארבעים שנותיי, הרגשתי אמא גאה לקהילה שלמה.
תמונות: רוני חפר